המלצות יין לשבת

פרשת ויקהל פקודי תשפ"ו, מתכוננים לפסח

אנו כבר לומדים שלושה שבועות על מלאכת המשכן. השבוע שתי הפרשיות האחרונות של מלאכת המשכן מחוברות, ובשבוע הבא נכנס בעזרת ה' לתוך המשכן ונלמד אודות הקרבנות. על כל פנים, במלאכת המשכן אני רוצה להצביע על פרט מעניין. לפני שלושה שבועות הייתה הוראה כללית על בניית המשכן וכליו. שתי ההוראות הראשונות נאמרו בלשון רבים: ועשו, ומשם עד סוף פרשת פקודי הכל נאמר בלשון יחיד. הנה הפירוט: ויעש - שלושים ותשע פעמים. ועשית - חמישים פעמים. תעשה - שלושים פעמים. אני מתמקד בשתיים הראשונות שנאמרו בלשון רבים. הראשון הוא כללי: ועשו לי מקדש. והשני: ועשו ארון עצי שיטים. כאמור, אחר כך אין עוד לשון רבים. הראשון ברור. משה רבנו מגייס את כל עם ישראל לתרום, וכל אחד הביא את מה שיש לו. השני הוא ארון הקודש שבו היו לוחות הברית. גם זה שייך לכל עם ישראל, על כן מתאים לשון רבים.

בפתיחה לביאור מעלת התורה ולומדיה כתב הרמבם: בשלושה כתרים נכתרו ישראל. כתר כהונה. כתר מלכות. כתר תורה מונח ועומד מוכן לכל ישראל (תלמוד תורה ג א, ראה אבות ד/יב ואדר"נ מא/א). בכתר התורה אין שליטה לאיש, והוא אינו קניינו של אף אחד, אלא כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, וכל מי שיעסוק בתורה יזכה בכתרה, כפי שנאמר: יגעת ומצאת תאמין (מגילה ו/ב, על פי רש"י אבות ד/יב). התורה היא נחלת הכלל, עד שאפילו חוקי הירושה הפשוטים אינם פועלים עליה, כפי שאומרים חז"ל: מפני מה אין מצוי שיהיה תלמיד חכם בנו של תלמיד חכם? כדי שלא יאמרו התורה ירושה היא להם (נדרים פא/א).

עד כאן הכל ברור. והנה לפתע בפרשת השבוע אנו מוצאים פסוק פלאי: ויעש בצלאל את הארון (שמות לז א). אחר שבדקנו, ספרנו וראינו בבירור שהדבר היחיד שלא הוא עשה אלא ויעשו, הנה לפתע בפרשה שלנו זה הופך להיות הדבר היחיד שהוא כן עשה. אין יותר שום דבר שנאמר עליו ויעש בצלאל. ההסבר הוא שהתורה אמנם שייכת לכולם ומונחת הפקר לכל רוצה. אבל המבקש לא רק לקרוא את הטקסט אלא גם להתהלך בין בתריה, לצלול לעומקה ולהעפיל לפסגותיה, לא יצליח לעשות זאת ללא הדרכה יסודית בת כמה שנים. על כן הארון שבו נמצאים הלוחות וגם ספר התורה שכתב משה רבנו (בבא בתרא יד/ב), אותו בחרה התורה להגדיר בשני אופנים. גם לייחס אותו לכל ישראל, כולם רשאים להיכנס לבית המדרש, וגם לייחס את הארון לבצלאל. כלומר, בתוך בית המדרש יש לחפש מורה, מדריך ורב לכמה שנים ראשונות, כדי שאחר כך אפשר יהיה להרחיב את הלימוד באופן ישר ונכון.

בירושלים של פעם היו כאלו שקראו לרופא דוקטור ולא ידעו שזה תואר אקדמאי, אלא חשבו שזו מילה נרדפת לרופא באיזושהי שפה. לאחד מתלמידי החכמים שבה בישרו בשמחה שבנו קיבל תעודת דוקטור לתנ"ך, תלמוד ומחשבת ישראל. התפלא הרב: מאימתי התורה חולה? מדוע היא צריכה דוקטור? הסבירו לו במה דברים אמורים, והוא אמר: מי שנכנס למים עמוקים בלי ללמוד שחייה לפני כן ודאי שהוא זקוק לדוקטור.

מכאן אל היין. כבר כתבתי במדור זה פעמים רבות שלעושי היין הביתי אין בעיה. שלושים אחוז סוכר והסירופ לא יחמיץ. אבל זקני הדור הקודם זוכרים שלתימנים הייתה בעיה. הם פוסקים לפי הרמב"ם. הוא סובר שיין מתוק שפסול לנסכים פסול גם לקידוש. מאידך התהלכה שמועה בלתי מבוססת שהיין הנמכר בחנות יש בו רק שבעה עשר אחוז יין, והשאר מים. גם יין כזה פסול לקידוש לדעת הרמב"ם. לתימנים שהאמינו לשמועה הזו לא הייתה ברירה אלא לעשות יין לבד. מי שהיה לו בית פרטי, מקום ואפשרויות, אכן עשה יין. השוק מציע שפע של ענבי מאכל עסיסיים, ותעשיית היין הייתה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה ליטול את עטרת הייננים הרשות בידו. אבל כפי שנאמר לעיל, מי שאינו יודע לשחות שלא ייכנס למים עמוקים. המתחילים שלא הייתה להם מסורת גילו שאפילו חומץ לא הצליח להם לעשות לפני שיקבלו לפחות הדרכה מינימלית. כלומר, מקבלי ההדרכה חוסכים הרבה עוגמת נפש, וכלל זה נכון בכל שטח. אכן, אחר שלמדו ועשו יין משובח, המורים יודעים ללמד גם כיצד לזקק את שיירי הגפת ולעשות מזה משקאות כהילים, ובארצות שבהן יש מיסוי גבוה לכאלה משקאות התפתח שוק סמוי מאחורי חביות היין. גם לזאת צריך מורה, כי ייצור לא נכון מביא מתנול שבכמויות קטנות גורם לעיוורון ובריכוז גבוה מסכן חיים. בקצרה, לא נכנסים למים עמוקים בלי מורה.

שבת הבאה כבר חודש ניסן, וכולנו מתחילים להרגיש את אווירת ההכנות לפסח. אני לא מציע לקנות עכשיו חסה לליל הסדר, היא לא תשרוד עד אז, אבל יין? יין בהחלט יכול לחכות שבועיים ואף יותר, כל עוד לא מניחים אותו בשמש ישירה. הניסיון שלנו הראה שאם משאירים בקבוק ברכב שחונה בשמש, הפקקים עלולים לקפוץ. אם הבקבוקים בעמידה, הנזק קטן, ואם הם בשכיבה, תמצאו יין מטפטף מתחת למכונית.

ברוך ה', יש לי מבחר גדול של יינות משובחים. כדאי להתעדכן איזה יין מתאים לפתיחת הסדר, איזה לאמצע ואיזה לסיום. כל יין והאופי שלו, וכל אחד מוצא את מקומו בליל הסדר.

ובעזרת ה', שנזכה עוד השנה לאכול מן הזבחים והפסחים בירושלים עיר הקודש. אמן.

לחיים, שבת שלום וחודש טוב

שרגא – אתר היין הכשר

פרשת תצוה תשפ"ו, יקב שאטו לה פראנס

בשבוע שעבר התברר במדור כאן שאין להוסיף ואין לגרוע מהמצוות שהקב"ה ציווה, והמוסיף גורע.

הייתה הרחבה, דוגמאות והוכחות שצריך לדעת מתי להוסיף איכות על חשבון כמות, מתי להוסיף כמות על חשבון איכות, מתי הוספה של דבר אחד היא על חשבון דבר אחר, ומתי ההוספה סותרת את הבסיס. לבסוף מיקדנו את הנושא בתעשיית היין, כיצד למקד את המטרה בבירור, לא להוסיף ולא לגרוע.

השבוע ניקח את אותה דרשה של שבוע שעבר, אלא שנבסס אותה על השמחה. מספרים שמישהו שאל את רבי חיים קנייבסקי זצ"ל: כיצד שמחים בחודש אדר. השיב הרב: שותים יין. כנראה שתשובה כזו השיבו רבנים רבים לשואליהם. מפני שזו תשובה פשוטה, הרי כתוב במפורש: יין ישמח לבב אנוש (תהילים קד טו). אלא שתשובה זו מתאימה לרבנים צדיקים, הם שמחים בין ובין כך כל השנה, ומלבד זאת הם אינם רגילים לשתות יין, מלבד הרביעיות של המצווה. לכן כשאל תוך השמחה הקבועה שלהם נמזגת כמות יין מתונה, זה מדגיש את השמחה הקיימת.

שואל נבוך יכול לטעות שאם כוס אחת לא תעשה את העבודה, הוא ייקח חמש כוסות. אבל זה דומה לילד שאוהב שניצל. כשהוא מקבל מנה זה משמח אותו, מנה גדולה משמחת יותר. אמא שרוצה לשמח אותו עוד יותר תעשה לו שניצל יותר גדול מהצלחת, יכול להיות שזה יוסיף קצת לשמחה, אבל אם היא תיתן לו שתי כאלה מנות זה לא יכפיל את השמחה, כי זה מדי הרבה, הוא לא יצליח לגמור. כל שכן ששלוש או ארבע לא יגבירו. מה כן. לעשות את השניצל יותר רך, להדביק עליו שומשום, להניח אותו על מצע של עלי חסה מקושטים. תוספת ירקות ורטבים, מפית ססגונית תחת הצלחת, סכו"ם מפואר, כיסא מרופד, אור נעים, מוזיקת רקע, שתיה מתוקה לקינוח, אמא בכבודה ובעצמה תשב לידו במשך הסעודה. כל אחד מהפרטים המנויים יוסיף לשמחה, שני פרטים יכפילו את ההוספה, ועשרה פרטים כאלה יגבירו במאוד את השמחה. כי כל הדוגמאות הללו אינן גוף השמחה, אלא תפאורה, הדגשה ותוספת.

אבל אם במקביל לשניצל אמא תספר לו בשורה משמחת שאחיו הבכור התארס, זה לא יגדיל את השמחה, אלא יפתח ערוץ שמחה חדש.

דוגמה לדבר היא מה שנאמר: אין נושאים נשים במועד כדי שלא לערבב שמחה בשמחה. בחג צריך להתמקד בשמחת החג, ובנישואין נאמר: כי ייקח איש אישה חדשה... ושימח את אשתו (דברים כד ה, מועד קטן ח ב). זאת אומרת שאחד משניהם אינו מוסיף שמחה לקודמו, אלא פותח עוד ערוץ של שמחה. אז גם בחג וגם בנישואין ישנה הגבלה, לא לערבב שמחות. אבל בחודש אדר ובפורים מרבים בשמחה, מומלץ לערבב שמחות. על כן כוס יין זה בהחלט מספיק, אפשר גם עוד אחת, ואת ריבוי השמחה נצטרך לעשות בהוספת הדגשה, רקע ותפאורה ליין. במשל של השניצל והילד, להניח את השניצל על עלה של חסה, ובנמשל של שמחת פורים זה להתבונן בטובות של ה'. להקדיש זמן ללמוד תורה בעצם יום הפורים, ואם נלמד למשל את מדרש רבה על מגילת אסתר נגלה הרבה סיבות לשמוח בפורים. כמו כן אפשר למצוא דוגמאות של הידור במשלוח מנות ובמתנות לאביונים, להתפלל כראוי, וכנראה שישנן עוד הרבה דוגמאות שכל אחד יוכל להיות יצירתי ולהעניק לעצמו פורים איכותי. על ידי כך לא נצטרך להפיל את תפקיד השמחה על היין לבדו, כי הניסיון הוכיח שאנו מפילים עליו תפקיד והוא מפיל אותנו, לפעמים למיטה ולפעמים לבוץ.

לכבוד פורים אני שמח להציג סדרת יינות חדשה ומרשימה מבורדו, שמגיעה לארץ בכמות מוגבלת וניתן להשיג אותה כרגע במקומות בודדים בלבד (יין כשר-אלעד, wine&beer-בית שמש, סומלייה-צפת, סטטוס של יין-אשדוד, noter vin-נתניה). היקב Château La France – שאטו לה פראנס, הוא אחת האחוזות הגדולות והמכובדות באזור בורדו סופריור עם כ-900 דונם של כרמים רציפים – דבר נדיר שמאפשר שליטה מלאה באיכות ובאופי הענבים.

האחוזה יושבת על אדמה מיושבת עוד מהתקופה הרומית, והיום משלבת בין מסורת עתיקה לייננות מודרנית ומדויקת. הקרקעות העשירות בחרסית וגיר מעניקות ליינות עומק, רעננות ומבנה, והיקב פועל ברמת הסמכה סביבתית מהגבוהות בצרפת. הייננות נעשית בשיטה גרביטציונית ללא משאבות, כדי לשמור על ניקיון, אלגנטיות וביטוי טרוארי ברור – ממש כמו בשאטואים הגדולים של בורדו.

הסמל הבולט של היקב הוא פסל התרנגול הענק Gallus, שהפך לאייקון של המקום ולשם של יין הדגל.

היקב מייצר שלושה יינות כשרים, כולם בכשרות הבד"צ העדה החרדית וכדתיא.

שלושת היינות המומלצים

בורדו סופריור

יין קלאסי, יבש ומאוזן, עם פרי רענן וחומציות מדויקת. ביטוי נאמן של בורדו הגדה הימנית – אלגנטי, נקי ונגיש מחיר: 100 ₪

פרסטיג'

בלנד מרלו–קברנה–מלבק, עשיר ורך, עם מרקם עגול וטאנינים מלוטשים. יין בעל נוכחות עדינה ומורכבות נעימה, מתאים גם לאוכל וגם לשתייה בפני עצמה. מחיר: 140 ₪

גראנד רזרב קובה גאלוס

יין הדגל של היקב. עוצמתי, עמוק ואלגנטי, עם ריכוז גבוה וסיומת ארוכה. מיועד לאירועים מיוחדים ולמי שמחפש יין עם אמירה. מחיר: 190 ₪

לסיכום

יינות בורדו איכותיים, כשרים למהדרין, עם אופי צרפתי קלאסי – מושלמים לשמחת פורים.

לחיים, שבת שלום ופורים שמח

שרגא – אתר היין הכשר

לעמוד היקב

פרשת כי תשא תשפ"ו, מוצאי פורים

את פרשת כי תשא אנו פוגשים השבת פעם שלישית תוך חודש. תחילה בערב ראש חודש אדר, כשמשמעים על השקלים, זה שבת שקלים, וקוראים בתורה את פרשת כי תשא. פעם שנייה כשהמן הציע לאחשוורוש כסף כדי לממן את הוצאת היהודים להורג, הוא הבטיח: עשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה (אסתר ג ט). על זה אומרים חז"ל שכבר קדמו השקלים של בני ישראל לשקלים שלו, וביטלו לו את התכנית השטנית הזו (מגילה יג ב). יש להבין מה הקשר. כיצד שקלי הקודש שלנו עומדים כתריס בפני הפורענות, נגד השקלים הטמאים של המן.

בשביל התשובה צריך רקע. המן היה אמן הדמגוגיה, הוא שיכנע את אחשוורוש שאין נזק בהשמדת היהודים, כי הם מפוזרים, ולא ירגישו בשום מקום שתהיה לפתע קרחת ואזור שומם. אחשוורוש היה זהיר ומשיב להמן, אבל הם מאוחדים, הדת שלהם מאגדת אותם. אז גם אם הם גרים במקומות רחוקים זה מזה, הם יתאחדו לעמוד על נפשם, וזה יגרום למלחמה בתוך המדינה, איני רוצה בזאת. השיב המן שהם מפורדים וישֵׁנִים מן המצוות (מגילה יג ב). אחשוורוש עבר עוד כמה טחינות מוח ולבסוף אישר את הבקשה.

הטיעון השני של המן הוא שקר. אמת שהם גרים בהרבה שכונות מרוחקות, אבל הם לא נפרדים, הם מאוחדים, יש להם מחצית השקל, שכל אחד נותן, והכל הולך לקופה משותפת, כדי לעשות מצווה השייכת לכל העם. זו הכוונה ששקלי בני ישראל קדמו לשקלי המן. ההקדמה איחדה אותם, וכעם מאוחד לא יצליחו אלף המנים לעשות לנו שום דבר. עד כאן זה ברור, זה ההסבר הפשוט במסכת מגילה.

לכך יש להוסיף פרט מפרשת השבוע. כתוב בתורה שנתינת חצאי השקלים תגרום שלא יהיה נגף בבני ישראל (שמות ל יב). מבארים חז"ל במדרש הראשון על הפרשה, שחצאי השקלים הם תשלום חוב על חטא העגל, כי צריך לפקוד אותם, מאידך המפקד יגרום לנגף, וחצאי השקלים יעצרו את הנגף. גם כאן צריכים אנו להבין מה הקשר.

בפתיחה לפרק חלק נאמר: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ א). אם כן מדוע יש להשתדל בקיום המצוות. אם בין כך ובין כך החלק שלנו מובטח. כמו כן יש גם שאלה הפוכה. אם לגאולה יש תאריך, מדוע אנו צריכים להתאמץ לשפר את המעשים, להוסיף זכויות, הרי הקץ כבר מוכן. תשובה אחת לשתי השאלות: לעם ישראל מובטח גן עדן, ולעם ישראל מובטחת גאולה. אבל באופן אישי, כל אחד ואחד יעמוד בנפרד לדין, לשכר ולעונש.

הבה נמחיש. יש קהילה עשירה, יש להם נכסים, קרקעות ובתים שערכם רב. בית הכנסת יכול להרשות לעצמו לקנות ריהוט משובח ומיזוג משוכלל וכדומה. אבל המתפללים בו אינם נמנים על העשירון העליון. כשבוחנים את כל המערכת היא עשירה, וכשבודקים כל אחד ואחד הרי שהוא משתכר על צרור נקוב. כך מתייחסים אלינו גם בשמים. אם אנו קהילה מגובשת, יש לנו את כל העושר של ההיסטוריה, וכשאנו מפולגים, כל אחד נשפט לעצמו.

משל למה הדבר דומה. יהודי החליט לבנות ארמון מפואר, לקח מכל אחד ואחד משכניו בהלוואה עשרים קורות עץ מהוקצע ומשובח. היו לו שלוש מאות שכנים כאלה, ועכשיו ניצב במרכז השכונה ארמון לתפארת, ולבעל הארמון אין כסף לשלם לנושים עבור העצים שלקח מהם. כמובן שאיש לא ייגש לסתור את הארמון ולקחת את החלק שלו, כי הארמון זה קומפלט, הוא הקהילה בעצמה. אבל אם האיש ירצה לערוך שינויים בארמון, ולשם כך יפרק אותו תחילה, הרי שכל אחד ואחד מהנושים יזדרז לערימה וייקח את מה שהוא נתן, והאיש יישאר בלי שום דבר. זאת אומרת שכבודדים אנחנו לא שווים הרבה. אבל כאשר כל אחד ואחד מאיתנו הוא עשרים קורות מהוקצעות וקבועות בארמון, זו עוצמה שלא נוגעים בה לרעה. מחצית השקל עשתה מהקורות שלנו ארמון. עכשיו המן אינו יכול לגעת בנו לרעה, ועכשיו הנגף שדורש תשלום בגלל חטא העגל גם הוא אינו יכול להבקיע את חומת המגן הקבוצתית (המגיד מדובנא על המדרש, מובא בעיונים במדרש המסורה).

מכאן אל היין. בוויסקי יש סינגלים יקרים, בהתאם לעשרות השנים שהם התיישנו. גם ביין יש סינגלים, זה עבור אוהבי הזן הזה או ההוא. אבל יין משובח שיעלה על כל שלחן של אניני טעם חייב להיות משולב מכמה מעלות, שכל אחת נמצאת בזן אחר. הייננים בודקים ודואגים להביא מכל זן בדיוק כמה שהתוצרת המושלמת זקוקה לו. כבר כתבנו בעבר שחוש הטעם אינו די רגיש להעניק לו עשרים זנים, טעמים, תחושות וריחות. לכן די ליינן בערבוב של שלושה או ארבעה זנים שמביאים תוצרת מושלמת. לדוגמה: נניח שמדובר ביין הדגל של יקב איכותי, הוא מציע יין בארבע מאות וחמישים שקלים. יש גם יותר יקרים וגם יותר זולים. היין הזה מורכב משלושה זנים. אין זה אומר שכל זן בנפרד יעלה מאה וחמישים שקלים. ייתכן שכל זן בנפרד לא יגיע אפילו למאה שקלים. כמובן שהיקב לא יסכים לבזבז כזה פוטנציאל ולמכור אותו בנפרד, אם על ידי תערובת המחיר יקפוץ בכפליים. זאת אומרת שהתוצרת המושלמת שבבקבוק היא קהילה עשירה של קהל שאינו עשיר. קהילה שיש לה יותר זכויות ממה שיש לכל אחד ואחד בנפרד. או כמו שהפתגם אומר במשפט אחד: השלם גדול מסך כל חלקיו.

אחרי פורים אני בדרך כלל לא מציע יינות חדשים, כי לרוב נשארים בבית כמה רבעי בקבוקים. אם הימים יתחילו להתחמם, כדאי לשים את השאריות במקרר לשבוע–שבועיים. יינות מתוקים מחזיקים אפילו יותר. מה שלא כדאי לעשות הוא לערבב שאריות, כמו שמערבבים מיץ תפוזים. לפעמים יוצאת הפתעה, אבל בדרך כלל הייננים כבר ניסו כל שילוב אפשרי, ואם היה יוצא מזה משהו טוב — הם היו עושים זאת לפנינו.

וזה בדיוק מחזיר אותנו לרעיון של המאמר: כשכל אחד עומד לבד, הערך מוגבל. אבל כשמחברים חלקים שונים — נוצרת יצירה גדולה בהרבה מסך מרכיביה. כך גם ביין. יש סינגלים מצוינים, אבל יין גדול באמת נולד כששלושה זנים שונים מתחברים יחד, וכל אחד תורם את מעלתו. בדיוק כמו מחצית השקל — כל אחד מביא חלק, והשלם הופך לעוצמה שאי אפשר לפרק.

ולכן, גם כשנשארו שאריות, אל תנסו להיות היינן. תנו לכל יין להישאר מה שהוא, ותנו לייננים לעשות את הערבובים המדויקים שלהם — הם יודעים למה כל חלק נועד.

נ.ב. משבוע הבא תגיע תזכורת: פסח בפתח, וצריך להתחיל להתארגן. לא מחכים לרגע האחרון.

לחיים ושבת שלום

שרגא – אתר היין הכשר

פרשת תרומה תשפ"ו, מיכה-קברנה סוביניון ללא סולפיט, יקב דעת זקנים

ברור שאין לגרוע מהמצוות שהקב"ה ציווה.

הוא ציווה שש מאות ושלוש עשרה מצוות, ואין אנו יכולים לטעון שדי בקיום רק שש מאות ושתים עשרה מצוות. אך היה מקום לחשוב בטעות שאמנם לגרוע אסור, אך מותר להוסיף על מצוות התורה. כלומר: לא שהוא רוצה להחמיר את המצווה, אלא רוצה להוסיף מצווה חדשה לגמרי שאינה כתובה בתורה. יש מצווה לאכול מצה בפסח, לתקוע בשופר בראש השנה, ולנענע בלולב בחג הסוכות, והנה מצווה חדשה, המצווה מספר שש מאות וארבע עשרה, לנעוץ שבעה מסמרים בלוח עץ בכל ערב ראש חודש. למהדרין יש מסמרי זהב עם פטיש של כסף. או שרוצה להרחיב את אחת ממצוות התורה אל מעבר לגבולותיה, כגון שהתורה ציוותה לעשות ארבעה בתים לתפילין והוא יוסיף בית חמישי, או שבתורה כתובים ארבע כנפות לציצית והוא יוסיף כנף חמישי, או שבתורה כתוב שחג הפסח הוא שבעה ימים והוא יוסיף יום שמיני. אולי יהיה גם מי שיחשוב שיש בכך הידור מצווה. על כן אומרת התורה שאסור להוסיף ואסור לגרוע (סנהדרין כט א). כלומר: לא רק שאין לו מעתה מצווה אחת יותר, אלא יש לו עבירה. המצווה הנוספת שהוא התנדב גרעה ממניין המצוות האמיתיות שהוא קיים.

טעות זו עשתה חווה אשת אדם הראשון. הקב"ה ציווה את אדם וחווה שלא לאכול מעץ הדעת. הוסיפה חווה ואמרה לנחש שהקב"ה אסר גם לגעת בו (בראשית ג ג). בציווי המקורי אין איסור לגעת בעץ. הנגיעה שהוסיפה חווה היא זו שגרמה להשתלשלות העבירה, כי הנחש דחף את חווה על העץ וגרם לה לגעת בו, ולא אירע לה מאומה. טען הנחש ואמר: כפי שעל הנגיעה לא נענשת, כך לא תיענשי גם על האכילה. חווה השתכנעה מהטיעון והסכימה לאכול מעץ הדעת. הרי שהוספת האיסור היא זו שגרעה אותו וגרמה לביטולו.

במבט שטחי עומד מאמר זה בסתירה לכלל ברור ומקובל שיש לעשות סייגים וגדרות לכל איסור ומכשול. לכאורה זאת עשתה חווה: הקב"ה אמר לא לאכול, והיא הוסיפה גדר וסייג להתרחק מהעבירה ואמרה שאסור גם לגעת בעץ. מה רע בכך? אלא שלא די בלימוד שטחי של קיצורי הלכות: "כך צריך לעשות" ו"כך אסור לעשות", אלא בכל סעיף וסעיף יש להבין את השתלשלותו, את מקורו ואת הסיבה המביאה לקיום ההלכה באופן זה. כיון שאת הסייג "לא לגעת בעץ" חווה לא המציאה, אלא כך נאמר לה מפי אדם (אבות דרבי נתן א ה). אדם מצידו עשה נכון כשרצה להוסיף גדר לעץ הדעת, אבל הוא טעה בכך שהורה לחווה קיצורי הלכה: "אסור לאכול מהעץ", "אסור לגעת בו", ולא הסביר לה את ההבדל בין איסור האכילה שאותו ציווה ה', לבין איסור הנגיעה שאותו הוא המציא בעצמו כדי להתרחק מן העבירה.

בעיני חווה שלא שמעה את ההוראה המקורית היה משקל שווה לשתי ההלכות הללו. על כן אפשר לערבב עיקר עם טפל, כפי שהיצר הרע מצליח להטעות פעם אחר פעם את כל מי שאינו תלמיד חכם, כפי שאומרים חז"ל: "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" (אבות ב ה). אבל אם הייתה חווה יודעת את הגבול שבין המצווה לבין הגדר הפרטית, לא היה הנחש מצליח לבלבל אותה. משל למה הדבר דומה? הכול יודעים שאסור לגעת בחוט חשמל חשוף, לכן מצפים אותו בפלסטיק שאינו מעביר חשמל. נכון להזהיר ילד: "מסוכן לגעת בחשמל". מותר לו לדעת שלא כדאי לגעת גם בפלסטיק שמכסה את החשמל, אבל הילד צריך לדעת שזה לא מסוכן. אם הוא ישמע שגם בפלסטיק מסוכן לגעת, ואחר כך יעז לגעת ויראה שלא אירע מאומה, הוא יעז לגעת גם בחוטי הנחושת שמתחת לפלסטיק, כי ראה בעיניו שהאזהרה אינה נכונה.

עשיו הרשע רצה להצטייר בעיני יצחק אביו כצדיק ופנה אליו בשאלות הלכתיות חסרות שחר: "האיך מעשרים את המלח" (רש"י על בראשית כה כח). זו דוגמה להוספה על מצוות התורה שאין בה מעלה אלא חסרון. חז"ל מוכיחים שכל המוסיף גורע מפרשת השבוע, שנאמר על ארון הקודש: "אמתים וחצי ארכו" (שמות כה י), כלומר שתי אמות וחצי. אם נחסיר את האות א' במילה "אמתים", יהיה כתוב "מאתים". הרי שתוספת אות אחת הפחיתה באופן משמעותי ביותר את מידות ארון הקודש. הוכחה זו ניתנת להוכיח גם על ידי השמטת ו' החיבור. אם לא היה כתוב "אמתים וחצי ארכו", אלא "אמתים, חצי ארכו", היינו מבינים שאורך הארון הוא ארבע אמות, כי אם "אמתים – חצי ארכו", אזי "ארבע אמות – כל ארכו", כמו שכתוב: "מחציתו חמשים ומאתים" (שמות ל כג).

חז"ל מביאים דוגמה נוספת על פי אותו כלל: אחד משמות המספרים בתורה נקרא "עשתי", ככתוב: "עשתי עשרה יריעת" (שמות כו ז). הספרה "עשתי עשרה" מופיעה בתנ"ך שש פעמים, ובלשון זכר "עשתי עשר" עוד שש פעמים. הסכום שמילה זו מתכוונת אליו הוא אחד עשר. ואם נחסיר מהמילה את האות ע', יהיה ערכה גדול יותר: שנים עשר, בדיוק כמניין הפעמים שהמילה "עשתי" מופיעה במקרא.

לכאורה הדוגמה של "עשתי" מיותרת, אחר שהציגו את "אמתים" הנאמר על ארון הקודש. אך היא אינה מיותרת. כשנאמר "אמתים", זה שתי אמות, אבל אם נחסיר את הא', וישאר "מאתים", זה לא יותר ולא פחות, אלא זה לא ברור, כי אין אנו יודעים מה "מאתים": האם מאתים מטר, או מאתים מילימטר, ואולי רוחב של מאתים קורי עכביש שהם יחד פחות משני סנטימטרים. לכן צריך היה את הדוגמה השנייה. המילה "עשתי" בהחסרת האות ע' הופכת להיות שתים.

לסיכום, היו לנו שלוש דוגמאות של הוספה שגרעה: א. "לא לאכול מפרי העץ" וגם "לא לגעת". ב. "אמתים" ולא "מאתים". ג. "עשתי עשר" ולא "אחד עשר".

אם הרעיון ברור, מדוע צריכים אנו עוד ועוד דוגמאות? מסתבר שכל אחת מהן מציגה דוגמה אחרת של הוספה. יש לפעמים שמבקשים להוסיף על הכמות, לפעמים על האיכות, ולפעמים סתם הוספה, ולפעמים מילה אחת עושה זאת גדול פי עשר. כל אחת מההוספות גורעת באופן אחר.

הבה נמחיש: תלמיד חכם יגע בתורה במשך שנה תמימה, מבוקר עד ערב, למד הלכות בשר בחלב בעיון. כעבור שנה הוא מביט לאחוריו ושואל את עצמו: מה הספקתי? סך הכול כעשרים דפי גמרא עם מפרשיהם והסיכומים שלי עליהם, ומחליט שלשנה הבאה הוא יתאמץ להשיג הספק רב יותר.

מנגד תלמיד אחר התאמץ לאסוף עוד ועוד ידיעות, והשתדל מאוד ללמוד בכל יום ויום לפחות שבעה דפי גמרא. בסוף השנה כשהוא סיים אלפיים וחמש מאות דפים, הוא גילה שנושאים רבים עמומים בלבו, והחליט שבשנה הבאה הוא ילמד יותר לאט, יותר יסודי, ואף יערוך סיכום על כל נושא ונושא. הראשון ביקש להוסיף כמות על חשבון איכות, והשני ביקש להוסיף איכות על חשבון כמות. אלה הן שתי הדוגמאות הראשונות:

א. "הוספה על הכמות": התוספת שאסור לגעת בעץ מעניקה לאיסור שטח גדול יותר ומרחיבה את הגדר אל מעבר לעצם האיסור. כאן נאמר שזו טעות. ב. "הוספה על האיכות": במילה "אמתים", הא' שנוספה צמצמה מ"מאתים" ל"שתים", אבל עם האות א' היא הגדירה בדיוק מה שתים: שתי אמות. כשנאמר "מאתים", זה יכול להיות גם מאתים חוטי שערה או מאתים גרגרי חול שהם אינם אלא חמישים גרם, ואלו "אמתים" יכול להיות מאה אלף חוטי שערה. הרי ש"אמתים" במקום "מאתים" מצמצם את הכמות ומוסיף על האיכות. כאן נאמר שגם זה לא נכון. ג. "עשתי עשר" זו מילה מחודשת שאין לה שום משמעות, שהרי יש כבר את המילה "אחד עשר". מילה זו באה במיוחד ללמד שאין כזה דבר לעשות משהו סתם. זה לא עושה את זה יותר טוב אלא פחות טוב.

כהמחשה לכך יש להציג דו שיח שהיה לפני כמאה וחמישים שנה בין אחד מתלמידי רבי גרשון העניך לינר זצ"ל, האדמו"ר מראז'ין, שהורה לחסידיו להוסיף חוט תכלת לציצית. התלמיד ניגש אל רב העיר שהוא גר בה ושאל: "מדוע אין לכבודו חוטי תכלת"? הרב השיב שאין לו מסורת על כך, רבו אינו נוהג כך, ובבית המדרש שהוא למד בו לא היה לאיש חוטי תכלת. המשיך החסיד: אבל זו הרי לא עבירה להוסיף חוט אחד בצבע תכלת, לכן גם אם המסורת שלנו לא מדויקת, עדיין יכול כבודו להשתמש בזאת מן הספק.

המשיך החסיד וציטט פתגם עממי: "אם לא יועיל, לא יזיק". השיב לו רב השכונה שזה דומה למי שהציעו לו להרכיב משקפיים מעל אפו. הלה אמר שהוא רואה ברוך ה', ואינו זקוק לכך. השיב המציע: יכול כבודו להלביש מסגרת בלי זכוכיות, "אם לא יועיל, לא יזיק". הכול מבינים שללבוש מסגרת בלי זכוכיות אמנם אינה מועילה, אבל בהחלט מזיקה, לא לעיניים אלא לתדמית. כך נראה אדם בלתי שפוי. זה אמנם לא נכון בדוגמה של הציצית, כי בהחלט יש עניין בצבע התכלת, אבל זו דוגמה ברורה שהכלל "אם לא יועיל, לא יזיק" אינו נכון. כי עלינו לעשות את כל מה שצריך ולא לעשות שום דבר מכל מה שלא צריך. זה מה שכתוב כאן: קח את המילה "שתי עשר" והוסף לה אות ע'. "אם לא יועיל, לא יזיק". טעות. אמנם לא יועיל, אבל הזיק יזיק בוודאי.

הטיעון "אם לא יועיל, לא יזיק" הוא שקר גמור. לדוגמה: הממליצים על תרופות אלטרנטיביות מרבים להשתמש בטיעון הבל זה. הם טוענים שהחומר שהם מצאו או רקחו הוא מועיל, ומשכנעים את החולה שכדאי לו לנסות, שהרי אם לא יועיל לא יזיק. החומר "המועיל" הזה אינו דומה למסגרת של משקפיים בלי זכוכיות. הם טוענים שהחומר הזה פועל ועושה משהו בגוף. לטענתם הוא עושה רק דברים טובים, הוא מחולל בגוף שינויים מועילים. ייתכן, אבל הם במפורש אומרים שהוא עושה משהו. אם כן, מהיכן הביטחון שהמשהו הזה לא יזיק? מה שלא עושה כלום לא מועיל ולא מזיק, אבל כל מה שיכול לעשות טוב יכול באותה מידה לעשות רע. השקר שזה עשוי אך ורק מחומרים טבעיים הוא הבל. איזה רעל וארס אינם עשויים מחומרים טבעיים?

מכאן הגענו אל היעד: היין. יש שעושים "יין ביתי". יוצאים ביום שישי בצהריים לשוק ואוספים את כל מה שהטרקטור גורף לאשפה, מכניסים לחביות פלסטיק בתוספת שלושים אחוזי סוכר, וכעבור כמה שבועות יש להם נוזל מתוק להחריד. מסננים אותו למיכל אחר, מוסיפים מים ושוב שלושים אחוז סוכר פעם נוספת, ואחר כך פעם שלישית. אחר כך מערבבים את כל התוצאות, מגיעים לכל שמחה משפחתית עם מיכל של אקונומיקה ארבעה ליטר, ומתהלכים בין השולחנות למזוג "יין ביתי". בתעשיית יין כזה נכון הכלל "אם לא יועיל, לא יזיק". שם הכול מועיל להוסיף על כמות התוצרת. מי שלא טעם את מה שאני מדבר עליו אינו מסוגל להבין במה דברים אמורים.

אבל ביין אמיתי לא רק שחס ושלום להוסיף משהו על התירוש הטבעי, אלא גם אחרי שהתוצרת מושלמת והייננים דנים כיצד לערבב בין המינים, כמה אחוזים מכל אחד, שהרי הטעמים, הצבעים, הריחות והסמיכות של הזנים אינם זהים. כל אחוז נוסף שמוסיפים מהאחד זה על חשבון האחר. הטעם יהיה על חשבון הריח, הסמיכות על חשבון הצבע, הסיומת על חשבון הטאנין או על חשבון הגוף העגול וכדומה. לכל אחד מהמרכיבים צריך להשאיר בדיוק את האחוז הנכון בקומפלקס. לכן כשאנו מוזגים יין לכוס עלינו לדעת שהמומחים השתדלו שלא להוסיף ולא לגרוע, אלא להעניק לכם את מיטב תוצרת הגפן.

עוד פחות משבועיים פורים, וכולנו יודעים מה זה אומר… כדי שלא אצטרך לרדת עשרים פעמים באמצע סעודת החג כדי לתת יין למי ששכח להצטייד — זה הזמן להזדרז. יש ברוך ה' שפע ומבחר.

השבוע הצטרף לפרוטפוליו שלי יקב חדש בשם "דעת זקנים". יש להם מגוון יינות, אבל הפעם אני רוצה להציג את 'מיכה – ללא ביסולפיט'.

מיכה – קברנה סוביניון, לא מבושל, 14.5% אלכוהול, יין אדום יבש, ללא סולפיטים, תשפ"ד.

היין מיוצר מענבים מובחרים ביותר מזן קברנה סוביניון הגדלים באזור בנימינה, בתנאים אופטימליים לגפן: כרמים שטופי שמש ביום ורווי טל בלילה.

היין, אשר יושן בעץ אלון צרפתי מובחר כעשרה חודשים ובוקבק לאחר סינון, סיגל לעצמו פירותיות עוצמתית, טעמים ארומטיים מתקתקים, גוף מלא ומאוזן וחלקות נעימה להפליא. היין כולו נעשה מ־100% ענבים בלבד — ללא תוספות כלל, ואף לא טיפת מים. כשרות בד"צ העדה החרדית ובד"צ דרכי הוראה. והמחיר 115 ש"ח.

לחיים, שבת שלום ופורים שמח

שרגא – אתר היין הכשר

לעמוד היקב