המלצות יין לשבת

נתחיל עם סיפור, ונחבר אותו לפרשת השבוע.

יהודי טוב שהיה לו משק, התעסק גם קצת בתעשיית היין. היה לו מחסן גדול שאיפשר לו "לשחק" עם מיץ ענבים. הוא עשה בדרך הכי פשוטה ועממית: ממלאים ענבים בחבית פלסטיק עד שלושת רבעי, מוסיפים כעשרים אחוז סוכר, מערבבים אחת לכמה ימים, וכשהסוכר נשרף לאלכוהול, מסננים, מוסיפים שוב מים וסוכר, וכך גם בפעם השלישית. אחר כך מערבבים את שלוש התוצאות, ויש יין מתוק וחריף. זו הייתה תעשיית היין המקובלת בקרב האנשים שהיו להם ענבים ולא ידעו לעשות יין.

הבן נחשף לנושא היין, והחליט שאם יש מקום, כדאי גם להצטייד בכלים מתאימים ולעשות יין אמיתי. בתחילה הייתה הכמות דלה, הספיקה לקצת שכנים וקרובי משפחה. המחמאות עודדו אותו להרחיב את המפעל. הוא שיתף את אחיו, ואחר שנה או שנתיים החלו לתכנן את הצד המסחרי.

כאן אירע סיפור מפרשת השבוע שעבר: "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו, כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב, וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו" (בראשית יג/ו).

כאן לא הייתה מריבה, אלא ויכוח על אופי היקב. האחד טען שצריך הכשר טוב, זה מרחיב את שוק הקונים. האחר טען שהוצאות ההשגחה הן גדולות, והיין הרי בין כך ובין כך כשר. חוץ מזה, לא נוכל לפתוח את היקב לאורחים, הם יצטרכו להיות במרכז המבקרים.

השניים נפרדו באווירה טובה, קונים ענבים יחד, מחליפים דעות וידע. אצל שניהם זה לא עיסוק עיקרי, וזה נותר יקב בוטיק עם קהל לקוחות די סגור. שניהם מצהירים שהיין שלהם כשר. לאחד יש משגיח, ואצל השני מסתמכים על הקלות והעלמות עין, כמו במקומות רבים מסוג זה.

עד כאן העובדות.

השאלה שהתעוררתי עליה היא: זה שיש לו השגחה, האם יש לו יותר סייעתא דשמיא? יותר הצלחה ביקב?

מסתבר שזה לא עובד כך. כל מי שזכאי לסייעתא דשמיא יקבל אותה. אם הוא חכם, הוא ינצל את זה לטובה, ואם לא, אז הוא יבזבז את עזרת השמים לדברים בטלים.

הוכחה לכך היא מפרשת השבוע. הָגָר נשלחה למצרים. היא נעצרה עם ישמעאל'קה שלה במדבר, והנה מה שכתוב עליו בפרשת השבוע: "וַיְהִי אֱלֹקִים אֶת הַנַּעַר, וַיִּגְדָּל, וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר, וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת" (בראשית כא/כ).

יש לשים לב: האלקים היה עם הנער. זה מעניק לו קרש קפיצה להיות גדול ונכבד, כנאה וכיאה לבנו של אברהם אבינו. הטיפש מִקֵּד את כל הכישרונות שלו באימוני קליעה למטרה, ואכן הגיע להישגים מרשימים. לקח חופן אבני חצץ, השליך אותן אחת אחת על חתולים וציפורים, והוא נחל למעלה מתשעים אחוזי הצלחה.

זה מה שעושה שוטה עם עזרת ה' צמודה ואיכותית.

אמנם לנהל יקב משגשג זה יותר איכותי מאשר להשליך אבנים על חתולים, אבל לגבי השאלה שלנו יש לנו תשובה ברורה: עזרה משמים לא יכולה להיות הוכחה שהעשייה היא מוצלחת.

על השאלה: "מה עושים עם סייעתא דשמיא?" או "על מה בזבזנו אותה?" יצטרך כל אחד לענות לבדו, אחר מאה ועשרים שנה, כשיעמוד לפני בית דין של מעלה.

אם כבר עסקנו בסייעתא דשמיא, ראוי להזכיר גם את הסייעתא דשמיא שלה זוכים היקבים הכשרים, שאת יינותיהם אנחנו פוגשים על שולחן השבת שלנו.

לחיים ושבת שלום

הפרשה פותחת: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו/ט). רבי יהודה ורבי נחמיה דנים במדרש רבה מה הכוונה: "בְּדֹרֹתָיו", הרי שום אדם אינו חי שלא בדורותיו!

רבי יהודה אמר: בְּדֹרֹתָיו הוא אכן היה צדיק, כי כולם סביב היו רשעים מופלגים, אבל אילו היה בדורו של משה רבינו, או בדורו של שמואל הנביא, ונמצא באותה רמה שהוא היה בזמן המבול, הוא לא היה נחשב צדיק. כמובן שגם לא רשע, אבל צדיקים רבים כמוהו היו בתקופת משה ושמואל.

חז"ל מציעים שני משלים והמחשות:

א. בשוק של עיוורים, טבעי להקצות להם פינה נפרדת. שם תהיה להם אפשרות למשש את הסחורה. יש שם גם מי שמסביר מה יש בדוכנים ובמדפים, וגם את המחיר שכתוב עליהם יש מי שמקריא. כמו כן, הקרקע שם נקייה ממכשולים, וכן שאר פרטים שבבית חינוך לעיוורים יודעים לפרט אותם.

יש לציין שבימי קדם היה אחוז עיוורים גדול יותר, מפני שלפעמים דלקת עיניים גורמת לעיוורון, ובטרם התגלתה האנטיביוטיקה נפגמו לפעמים עיניהם של סובלים מדלקת או מפצע מזוהם. גם מחסור בוויטמינים, כמו כן בגיל מתבגר מתכסה עדשת העין בשכבה של קרום מחוספס, שעם הזמן מסתיר את הראייה לגמרי, והסובל מכך רואה רק אור וחושך. כיום מסירים שכבה זו, אך בעבר היו זקנים רבים עם קשיי ראייה.

כל הסיבות הללו מצדיקות להקצות לעיוור שטח מחיה בטוח. שם קוראים לעיוור "סגי נהור", יש לו הרבה אור. כי בין העיוורים הוא משתלב כאחד מהם.

מסתבר שהשם הזה אינו גוזמה. ישנה תערוכה הממחישה את חיי העיוור, בשם "דיאלוג בחשכה". מכניסים קבוצת אנשים למקום חשוך באופן מוחלט, ושם הם מקבלים מדריך עיוור, שכמובן מכיר את המקום ורגיל להתמצא בחושך. הוא מוביל אותם, בוחן אותם, מציג בפניהם אתגרים, ועושה את כל מה שהפיקח עושה לעיוור מחוץ לאותה תערוכה. שם עושה זאת העיוור לפיקח. כולם חסרי אונים, והעיוור מתהלך ביניהם בביטחה, הרי שהוא ה"סגי נהור", בעל אור רב. האור נמצא אמנם במוח שלו ולא בעיניים, אבל נמצא שם באמת.

ב. משל נוסף: במרתף יין נפתחה חבית אחת ונמצאה חומץ. שנייה גם כן חומץ. שלישית נמצאה תוססת, עדיין ראויה לשתייה, אבל כבר לא טעימה וקרובה להיות חומץ, שאז בכלל לא ניתן לשתותה.

הקונים שמקבלים יין זה אומרים למוכר: היין תוסס! מדוע אתה מוכר לי יין גרוע כזה? והוא משיב: האם יש לך יין טוב מזה? אם אין משהו אחר, בלית ברירה ניקח אותו.

כך בְּדֹרֹתָיו היה נח צדיק, ואילו בדורו של משה ושמואל לא היה צדיק.

מדוע צריך שני משלים? ומה ההבדל ביניהם?

במשל העיוורים, ה"סגי נהור" של השוק נמצא במצב קבוע. אולי הוא רואה קצת יותר טוב מהם, או שלמד להתמצא היטב בחשכה בגלל חושים חדים יותר. על כל פנים, אם הוא ה"סגי נהור" של העיוורים, הרי שהוא יכול להועיל ולעזור להם גם היום וגם בעוד עשר שנים. על כן, ביחס אליהם הוא באמת משובח.

ואילו במשל השני, היין התוסס הוא בדרך להיות חומץ. צריך לעצור את התהליך, למכור ולשתות, ובנמשל צריך להזדרז להביא את המבול בטרם כל היקום יתסוס, ואז ה' יצטרך להוריד את המתג ולכבות את השמש.

לעת עתה עדיין יש נח אחד, אשר גם ביחס לסובבים הוא אינו טוב אלא תוסס, שצריך לשתות מהר לפני שהוא ילך בעקבות כל החביות החמוצות שבמרתף. כלומר, או שגם הוא ייסחף, או שאחר מותו כבר לא יהיה אפילו נח אחד. לכך יש להציל אותו ולהתחיל ממנו עולם חדש.

במשל הראשון לא צריך להזדרז להביא את המבול, ואילו במשל השני הגיע המבול ברגע האחרון, בטרם יהיה את מי להציל.

בהשלכה לדורנו, ודאי שישנם הרבה "נח" שיעצרו את ההידרדרות. על כן אני הבאתי את המשל לא בשביל הנמשל, זה תפקידם של הנביאים, אלא בשביל המשל בעצמו.

היקב צריך להתנהג בהתאם. כשמגלים חביות שנדבקו באיזו פטרייה, אילו היה ליקב תקציב של בית חולים, הוא היה עושה מה שעושים שם. כשמתגלה בו מחלה מידבקת, נועלים את המחלקה, משמידים את כל האביזרים, מחטאים את הכלים, שוטפים את הקירות והדלתות בחומרי חיטוי חריפים.

יקב לא יכול להרשות לעצמו הוצאה יקרה כזו, אבל באמת זה מה שצריך לעשות כשמגלים שיותר מחבית אחת מתקלקלת, מפני שזה נזק שעתיד להמשיך גם ביבול של שנה הבאה ושל עוד חמש שנים. על כן צריך לעשות עצירה מוחלטת.

ייתכן שזה היה תפקידו של המבול: לְחַטֵּא!

לנו, ברוך ה', היה לפני חודש את יום הכיפורים. כולנו עברנו חיטוי והתחלנו שנה חדשה על מצע נקי, וה' יעזור לנו לשמור על היגיינה רוחנית, ונעבור את השנה כולה בטהרה ובשמחה.

 שרגא - אתר היין הכשר

לעמוד היקב

בפרשת השבוע מבטיח ה' לאברהם אבינו: "וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ" (בראשית יב/ג). זה חידוש. אברהם אבינו אינו זקוק לברכה שלנו, ובכל זאת, מי שמברך אותו יהיה מבורך בעצמו. כל שכן כשאנו מברכים זה את זה, כי יש ערך לכל ברכה של כל אדם, כפי שאומרים חז"ל: "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך" (ברכות ז/א). כנראה שגם כיום, אחר מות אברהם, עדיין יש ערך למברכים אותו, וממילא זוכים גם הם בעצמם בברכה.

לכן כדאי לברך על כל צעד ושעל ובכל הזדמנות, לומר: 'בוקר טוב', 'ערב טוב' וכדומה. זו ברכה! אפשר לפזר עשרות ברכות כאלה בכל יום. אך צריך לדעת לנסח נכון את הברכה, כי בפרשת השבוע מסופר שמלכי צדק בירך את הקב"ה ואת אברהם, אך הקדים את ברכת אברהם לברכת ה', ועל כן הפסיד את הכהונה.

נושא הברכות קשור גם ליין. כך אומרים חז"ל: מי שנותנים לו כוס (יין) של ברכה (ברכת המזון), ואינו מברך, מתקצרים ימיו, שנאמר: "וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר" (בראשית יב/ג. ברכות נה/א). הכוונה לאורח שמתכבד לזַמֵּן בברכת המזון, כי הַמְּזַמֵּן מוסיף גם 'ברכת האורח', והוא מברך את אחד מבני בניו של אברהם אבינו, וזה מביא גם ברכה עליו בעצמו.

מכלל הן אתה שומע לאו. כלומר, מי שלא פוגש כזו הזדמנות, אין לו את הזכות והברכה, אלא נשאר בערכת הברכה הבסיסית שיש לו. מי שנותנים לו לברך ומברך, זוכה בברכה נוספת, ומי שדוחה את הברכה, לא רק שלא יקבל אותה, אלא "מקצרים את ימיו", מקזזים במערכת החיים הבסיסית שהוא קיבל בשעת לידתו.

כאן רואים אנו את להט חרב המתהפכת משני צדדיה, גם את הברכה למברכים וגם את הקללה לנמנעים מלברך. אמנם הפסוק מבטיח את הקללה למקללים ולא לנמנעים מלברך, אבל ההגדרה של 'נמנעים מלברך' היא גמישה. יש אחד היושב באפס מעשה. איש לא היטיב ולא הרע לו, ממילא הוא אינו חושב טוב או רע, לא אוהב ולא שונא. הוא אכן נחשב כ"לא מברך ולא מקלל".

"אבל אורח שסיים סעודה אצל בעל הבית, ומקבל לידיו כוס של ברכת המזון כדי לברך את בעל הסעודה, לומר את 'ברכת האורח' על כוס יין מלא, ודוחה את ההצעה בשתי ידיו, זו אינה מניעה מלברך, אלא כאילו שמכריז בקול רם: "איני מברך את בעל הבית"! "בעל הסעודה אינו זכאי לקבל ממני ברכה"! אמנם ייתכן שזו עדיין אינה קללה, אבל ברור שנמנע כזה מנתק את עצמו בכוח ממקור הברכה, ואינו זכאי להיות מחובר לאיזושהי מערכת של ברכות.

למרבה הצער, העובדות הן שניתוק מברכה מביא באופן מהיר וכואב הרבה מאוד קללות, המרחפות דרך קבע באוויר העולם. הדוחה את הברכה דומה למי שעורו נקלף. האם דרך הבשר הגלוי והחשוף יספוג הגוף ויטמינים ואבות מזון, או שיספוג שפע זיהומים? הרי שכדי לקבל קללות אין צורך לעשות דבר מה, אלא די להיחשף להן ללא אמצעי ההגנה שמעניקות הברכות.

המושג: 'אברכה מברכיך' הוא פשוט: מי שמברך אותך יהיה מבורך. אבל יש לתת את הדעת על ארבעה דברים:

א. מה הפירוש 'מברך אותך'?

ב. האם יש נוסח?

ג. האם אפשר לגשת לשכן ולבקש ברכה?

ד. האם הברכה תתקיים?

על ארבע השאלות הללו, התשובה היא 'כנראה, אולי כן', אבל רק אולי. כדי שזה יהיה בטוח, צריכה הברכה לפרוץ מעומק הלב, וזה קורה כאשר יש סיבה לכך.

כאן יש לנו דוגמה: האורח קיבל סעודה דשנה, משביעה ומכובדת. זו סיבה נהדרת לברך את בעל הסעודה. רבי יהודה החסיד ממליץ בצוואתו לבניו שתמיד יתהלכו עם כסף קטן בכיס, שכאשר מישהו יהיה זקוק לכזה דבר, יהיה לו מיד. כי בחנות לפעמים אין עודף, המקבל יברך את הנותן, והברכה שלו תתקיים (טוי"ב לך לך).

כמובן, רבי יהודה החסיד לא קבע מסמרים בהנחיה זו, אלא הצביע על דוגמה שהייתה מצויה ונצרכת בזמנם. לפני כחמישים שנים נהגו בעלי החסד למלא בכיסיהם אסימוני טלפון ציבורי כדי לעזור לנזקקים. כך מתחלפות הדוגמאות, ובעלי חסד יצירתיים מוצאים תמיד רעיונות מעשיים ונצרכים, ובכך זוכים בברכות מעומק הלב.

לסיכום, יש לנו חידוש מרנין. עד כה ידענו שיכול להיות משפט כזה: "תן כוס יין ותהיה מבורך". כאן התקדמנו וקיבלנו משפט כזה: "קח כוס יין ותהיה מבורך". זאת אומרת שהיין מבורך ומברך מכל הצדדים.

הבה ניקח כולנו בקבוק יין לכבוד שבת. הלא השבת היא 'מקור הברכה'. נהיה מבורכים בשולחן השבת, גם כשנמזוג וגם כשימזגו לנו.

הרב אליהו גוטמכר זצ"ל, מכונה "הצדיק מגריידיץ", תלמידו של רבי עקיבא איגר. בין ספריו בהלכה יש גם ספר אחד של השקפה ומוסר. בו מאריך הרב לבאר את הנושא "התחלות" ומחבר אותו לנושאים רבים. הוא היה מפורסם כפועל ישועות, והמשחרים לפתחו קיבלו הצעות לפתוח באיזושהי התחלה חיובית, שממנה עשויה להימשך הברכה המבוקשת.

הדוגמה שכולנו מכירים היא לאכול תפוח בדבש בראש השנה. זו התחלה ברגל ימין. כדי שלא נחשוב שאולי זה מועיל רק קצת, לא ולא! כך ציווה ירמיהו הנביא את ברוך בן נריה: "וְהָיָה כְכַלֹּתְךָ לִקְרֹא אֶת דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה, תִּקְשֹׁר עָלָיו אֶבֶן וְהִשְׁלַכְתּוֹ אֶל תּוֹךְ פְּרָת, וְאָמַרְתָּ: כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל" (ירמיהו נא/סד).

כדי שנבין איזו תועלת עצומה יש בכך, הבה נשמע סיפור בנידון: מלך ישראל פחד מארם. בא אל אלישע לבקש ברכה ועצה. אלישע לקח את המלך אל חלון הבית, הראה לו את ההרים השוממים ממול, וציווה אותו: "יְרֵה! וַיּוֹר, וַיֹּאמֶר חֵץ תְּשׁוּעָה לַה', וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם" (מ"ב יג/יז).

המלך עשה כן שלוש פעמים, כדי לנחול חזקת ניצחון על אויביו, ואלישע הנביא כעס! מה זה שלוש פעמים? האם זה בכאילו? אלישע הבין שהמלך חושב שזו סתם הצגה, הוא לא רואה שעם היריות באוויר הוא באמת מפיל את ארם. הנביא ציווה את המלך לעשות זאת בכוח רב יותר, לפחות חמש או שש פעמים, "אָז הִכִּיתָ אֲרָם עַד כַּלֵּה". זאת אומרת שאלישע, בחזון הרוח, ראה את ה"התחלה" הזו, שהיא ממש מפילה אויבים.

מהטעם הזה ציווה הקב"ה את אברהם להתהלך בארץ ישראל, לארכה ולרחבה, כדי שבניו יירשו אותה (בראשית יג/יז). כך עשה לו דמיונות בכל העתיד להיעשות עם זרעו (רמב"ן בראשית יב/ו). כך כבש יעקב אבינו בפני בניו את כל הדברים הטובים, וסלל בפנינו דרך להתמודד עם כל הקשיים.

"זו חכמה נפלאה, לעשות לגזרה עליונה דמיון וסימן למטה, כדי שתצא לפועל הטוב ותהי מקיימת הגזרה לטוב. לכך ראוי לעשות סימן ודמיון כמו שעשו הנביאים, וזהו ענין הדמיון, לאכול בראש השנה דברים שיש בהם סימן טוב, כדי שתצא לפועל גזרה טובה, ואין בזה ניחוש אלא הכנת הגזרה לטובה" (באר הגולה למהר"ל עמ' ל"ג).

ביאר הרמב"ן: מעשים אלה אינם ניחוש, אלא אות וסימן לגמר הדבר. כאשר תצא מהשמים גזרה, היא עדיין איננה מקוימת באופן מוחלט, אלא פועלת על פי דמיון כלשהו, ורק אחר כך תהיה הגזרה מקוימת. לכן עשו הנביאים מעשה. מהטעם הזה ציווה הקב"ה את אברהם להתהלך בארץ ישראל, לארכה ולרחבה, כדי שבניו יירשו אותה (בראשית יג/יז). כך עשה לו דמיונות בכל העתיד להיעשות עם זרעו (פירושו לבראשית יב/ו).

כיוון שגזרה היוצאת מהשמים עשויה להתמהמה זמן מה, הן גזרה לטובה והן לרעה, חלילה, לכן יעקב אבינו, שקיבל הבטחת עזרה מפורשת מהקב"ה, בכל זאת הוא פחד שמא יגרום החטא, והגזרה הטובה לא תצא אל הפועל (ברכות ד/א; סנהדרין צח/ב).

אבל אחר שהגזרה כבר מתחילה להתבצע, הרבה יותר קשה להחזיר אחורנית את גלגלי הזמן ולבטל אותה.

מהטעם הזה בחרו האבות והנביאים לתפוס גזרה טובה ולהתחיל אותה מיד, כדי שבבוא היום שבניהם יוכלו לקבל את כולה, הם ייחשבו כהמשך להתחלה הטובה, שכבר הספיקה לתפוס את הגזרה בעוד מועד, ומעתה לא בנקל היא תתבטל.

אין טעם להאריך בהוכחות ובעובדות. המפרשים מדמים את הנושא הזה לממציא שיש לו רעיון מוצלח, מועיל ומניב תשואה. הוא חיפש משקיע. הלך לכמה עשירים והתאכזב, מפני שכולם היו קצרי רוח. עמדו ליד דלת חצי פתוחה, לא הקשיבו מה בפיו, אלא הציעו תרומה כלשהי, שהוא כמובן לא רצה לקחת.

הפתרון שמצא הוגה הרעיון היה לפנות אל עשיר ולבקש ממנו כוס תה או קפה. זה הכול. איש לא יסרב לכזו בקשה קטנה. מתוך חמש כוסות הקפה שהוא שתה בבתי עשירים, היה אחד שגם ישב לידו, ולוגם הקפה בנחת, החל לגלגל שיחה מעניינת ואף הצליח להלהיב את בעל הבית.

השיטה עבדה! מה הוא עשה? חיפש דרך כיצד להכניס רק את הרגל, כיצד להתחיל את הפסיעה הראשונה. כל השאר כבר ילך לבד.

אם הרעיון ברור לנו, הרי שהשבוע אנו אמנם כבר בשבת החמישית של שנת תשפ"ז, אבל השבוע אנו זוכים לעשות את הפסיעה הראשונה בתורה. ביום שישי בלילה אנו נכנסים ל"שבת בראשית". הפעולה המעשית הראשונה שנעשה בה היא הקידוש.

הבה ניקח את הגביע, לא רק בגלל שיש בו יין טעים, אלא קודם כול כי יש בו יין שכמותו היו מנסכים יחד עם הקרבנות. הלוואי שהייתי יודע את כל הכוונות העמוקות של המקובלים, אבל הכוונה הבסיסית: "לעשות את רצון השם". זו ודאי פסיעה גדולה וחשובה שתעניק משמעות לכל השבת ולכל שבתות השנה.

בדרך כלל אחר החגים איני נוהג להציע יין, כי ההצעה החשובה ביותר היא לגמור את כל מה שנותר מהחג. יין בחבית מתיישן ומשתבח, אך יין פתוח מאבד חיש מהר את ערכו. (יין מתוק פחות, אך היבשים יכולים להיות מצוינים עד שבוע אחר הפתיחה. בשבוע שאחר כך הם כבר בטוח בירידת ערך).

לחיים, שבת שלום וחורף בריא

שרגא, אתר היין הכשר.