פרשת כי תבוא פותחת במצוות ביכורים, וכבר כמה פעמים נפגשו המאמרים שלנו כשהם חופפים לדף היומי, והנה הפעם זוכים אנו שוב לזאת, ובספרים מובא שאם פוגשים תוך כדי לימוד נושא שקשור לפרשה, זה סימן שרצה ה' את מעשינו.

אז היום יום ו' ט"ו באלול תשפ"ו, אוחז הדף היומי במסכת חולין דף ק"כ. הנה קטע מהדף ההוא: "אין מביאים בכורים משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים" (חולין קכ/ב). אלה המשקים היחידים שכשרים לביכורים.

לביכורים לא מביאים יבול של שנה שעברה או לפני שנתיים, אלא יבול טרי. זמן הביכורים המיוחד הוא מחג השבועות עד סוכות, אז ישנה למביא הביכורים קריאת הודיה בחצר בית המקדש. בדיעבד אפשר להביא גם עד חנוכה, אבל אז המביא כבר אינו קורא את הפרשה.

ביכורים מביאים רק משבעת המינים. זיתים אי אפשר לאכול כמו שהם, אבל הכהן יכול להמתין שבועות אחדים ולאסוף את כל הזיתים שמביאים רבבות עולי הרגל ולעצור מהם שמן, או להשרות במלח ותבלינים ולעשות זיתים כבושים. אבל מה יעשה הכהן עם ענבים? הבציר שלהם הוא בקיץ (במדבר יג/כ). אי אפשר להמתין איתם, הם מתחילים לתסוס, וכשזה מונח באופן בלתי מבוקר בסל של הכהן שממתין לעוד ועוד ענבים, לא אמורה לצאת מזה תוצרת מבורכת. וביכורים זו הרי מצוה מכובדת שלא עושים אותה רק לצאת ידי חובה, אלא היא מלווה בטכסים, שירה, קבלת פנים מכובדת. לא מתאים להביא לכהן אשכול מצומק ודוחה שהתחיל כבר לתסוס, גם אם נניח שלכבוד עולי הרגל היה נס, אבל הרי אין סומכים על ניסים. אין סיבה שהכורם בגליל העליון ייקח שקית עם ענבים וילך שבועיים בקיץ הלוהט בתקווה שהפירות לא יתקלקלו לו.

ההסבר הפשוט הוא שמביאים לכהן ענבי מאכל. גם בזמן התנ"ך והמשנה היה כזה דבר, אבל הרוב המכריע של הענבים נועד בזמנם לסחיטה. יש "בוצר לגת" (שבת טו/א), ויש "בוצר לאכילה" (דברים כג/כה). ענבים היו אוכלים אחד או שניים, והיו אפילו טובלים אותם במלח מרוב מתיקות (ב"מ פט/ב: 'יספות במלח').

כיוון שכבר אלפי שנים אין לנו ביכורים, על כן אין לנו 'שימוש', וחסר לנו את: "פוק חזי מאי עמא דבר" כיצד הציבור נוהג (ברכות מה/א). יתכן שיש כמה פתרונות. לי נראים שני פתרונות פשוטים:

א. לסחוט ענבים בכמות שהתירוש יכנס לאיזשהו נאד או כלי אחר וימלא אותו עד הגדות, ולפני שפוקקים לדאוג שלא יהיה אויר. אמנם נכון לאפשר ליין לתסוס במקום רגוע, אבל הטלטול לא יעשה מזה חומץ. יצטרכו לפתוח את הפקק כל כמה שעות לשחרר את הגזים של התסיסה, או לעשות שסתום אל חזור. השיטה פשוטה: תוקעים צינור בפי כד היין, סותמים סביב, ואת הצד השני של הצינור משקיעים בתוך בקבוק מלא מים, כך שאויר יכול לצאת ולא יכול להיכנס. זה קצת מסובך בתנאי ההליכה ברגל, אבל מי שאוהב לעלות לרגל לא נרתע מקשיים ולא מוכן לוותר על המצווה.

ב. יין מתוק פסול לנסכים, אבל לשתות בבית כקינוח או שאר הזדמנויות שאנשים אוהבים ללקק קצת יין מתוק, זה בהחלט מתאים. יין מתוק לא מתקלקל בדרך. צריך להוסיף קצת כהל לעצור את התסיסה, והיין יוכל לשרוד את הדרך הארוכה בשמש. זה הרעיון של יין פורט, כלומר: "יין מפורטו שבפוטוגל". מחזקים אותו בכוהל. כך העבירו בזמנם יינות ממדינה למדינה כשהיה עליהם להישאר לפעמים זמן רב על הרציף בנמל (עוד סיבה לשם פורט) ועוד תקופה של טלטולים באונייה כשהם חשופים לשמש.

לכאן מגיעה ההפתעה האקטואלית: הבציר היה בערך בתמוז, חודש וחצי של תסיסה, ולקראת סוף אלול הלך בעל הכרם לירושלים ל'סליחות' בחצר בית המקדש. שם הביא את הביכורים לכהן, נתן לו יין מתוק במיוחד כדי לשים אותו על השלחן בראש השנה יחד עם הדבש ועם כל שאר הדברים המתוקים שאוכלים בראש השנה.

זה קצת דומה למה שכתבתי בשבוע שעבר: "מצוה גוררת מצוה". על זה מציין בן עזאי: "הווי רץ למצוה... שמצוה גוררת מצוה" (אבות ד/ב). מה שעושים בריצה, באהבה ובמתיקות, עושים גם למרות הקשיים.

כיום בתנאי השינוע הנוחים אין בעיה להביא כל סוג של ביכורי יין לבית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן.

במוצאי שבת הבאה יתחברו האשכנזים לספרדים, שאומרים סליחות כבר שלושה שבועות. עבורנו זה מוצאי שבת מרגש, שהשנה החדשה כבר ממש בפתח, שנכתב כולנו לשנה טובה ומבורכת.

הנה ההצעה לשבת הקרובה, המבשרת את פתיחת ימי הסליחות בשבוע שלאחריה.

יש פורט לבן חדש שהגיע לארץ השבוע, והמכירה שלו תתחיל בשבוע הבא. "מוסקטל דורו רקוואה לבן מחוזק" היין עשוי מענבי מוסקטל גלגו לבן, זן מקומי מהדורו הידוע בארומה פרחונית וניחוחות דבש והדרים. הוא עבר התיישנות של כשנתיים בחביות עץ, מה שמעניק לו עומק, צבע ענברי ונגיעות עדינות של קרמל ווניל.

זהו יין מתוק מחוזק 19% אלכוהול, לאחר שהוסיפו לו ברנדי איכותי לחיזוק. זהו תהליך מסורתי שמעצים את העושר והמרקם שלו. למרות החוזק הוא נשאר מאוזן, נקי ורענן, עם מתיקות נעימה שלא מכבידה וחומציות עדינה שמחזיקה את כל המבנה.

הטעמים שלו מדויקים: משמש, קליפת תפוז, דבש ופרחים, עם סיומת חלקה וארוכה. הוא מוגש הכי טוב קר, סביב 10-12 מעלות, ומתאים במיוחד לפתיחת הסעודה בשולחן שבת וחג.

אלכוהול: 19%. כשרות: בד"צ העדה החרדית. המחיר: 125 ש"ח

לחיים, שבת שלום, שנה טובה

כתיבה וחתימה טובה

שרגא - אתר היין הכשר

לעמוד היקב