פרשת ואתחנן תשפ"ב, דביר, יקב לה פורה דה בלאנש

הפטרת השבוע ממוקדת בנחמה, ופותחת בנחמה כפולה: "נחמו נחמו עמי". מה זו נחמה? האם אפשר להגיע למשפחת אבלים ולהקטין בעיניהם את האסון? מה אפשר לומר ליתום שאיבד את אחד מהוריו, וכל שכן להורה שכול? הוא רוצה את האבדה חזרה, ולא לשמוע מילים יפות.

ההסבר הוא שאת האבדה יחזיר ה' בזמן התחיה, לעת עתה מנסה המנחם להזדהות עם צערו של האבל, החברים של איוב שמעו שצרה גדולה פקדה אותו, הגיעו אליו ממרחק אלף וחמש מאות ק"מ. בימים ההם קצב ההתקדמות היה בערך 40 ק"מ ביום, בתנאי שטח טובים, ופחות מ-30 ק"מ ביום, בתנאי הליכה קשים. מה עשו החברים אצלו? שתקו! ישבו שבוע שלם ושתקו (איוב ב/יג). לשתוק אפשר גם מהבית! לא, הנשאר בבית הוא אדיש, ומי שאכפת לו, מגיע לשתוק בבית האבל.

אבל שתיקה משותפת אינה רק סולידריות, היא גם מפשירה את האווירה המתוחה, דוגמא לדבר היא מה שהקב"ה מבטיח: "כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי אנחמכם" (ישעיהו סו/יג). כיצד אמא מנחמת? היא יושבת בדומיה ליד בנה האבל. כשהאווירה כבר אינה קודרת, אפשר לנסות לחשב מסלול מחדש, ולתכנן מה לעשות מעתה, מה לעשות לטובת הנפטר, מה הנפטר עצמו היה רוצה לעשות עכשיו, ושאר מחשבות בונות, שאמנם לא תבאנה חזרה את המת, אבל תאפשר למשפחה להתחיל בצעדים בונים.

הנה שתי דוגמאות פרקטיות לכך, האחת אינה כל כך אמיתית בהלכה, אבל במציאות היא ודאי נכונה. כשכל המשפחה חוזרת מבית הקברות, לא אחר הקבורה, אלא אחר השבעה, או השלושים, אפשר להכריז שיש מנהג לא לחזור מאותה דרך שבה הלכנו אל הקבר. אחר כך, כשהקבוצה נפגשת בשער בית הקברות, אפשר לנמק את הסיבה לבחור בדרך אחרת, כי הדרך שהלכנו בה, הרי ראינו שהיא מובילה אל הקבר, בדרך אחרת אולי נמצא יעודים יותר מעודדים. זו אינה בדיחה ואף לא הלצה, אלא דוגמא יעילה לא רק להפיג אוירה קודרת, אלא להצביע אל חישוב מסלול מחדש.

את הדרך השניה הציע שלמה המלך: "תנו שכר לאובד, ויין למרי נפש. ישתה וישכח רישו, ועמלו לא יזכר עוד" (משלי לא-ו-ז). האם שלמה המלך הציע לחבר את האבלים עם אינפוזיה לחבית יין? חס ושלום, לא צריך יותר מפעם אחת או פעמיים כוס וחצי של יין, לשבור קיפאון, לצאת מהמעגל הקודר, להפסיק לחשוב 'מה היה', ולהתחיל לחשוב: 'מה עושים עכשיו. 'כיצד ממשיכים'? זוהי נחמה. (מדוע אומר אותה הנביא בלשון כפולה? בלי נדר בפעם אחרת.)

הנוגע לעניינינו, אם השבוע אנו מתחילים את שבע פרשיות הנחמה, עד ראש השנה, זה אומר שבמשך שבעת השבועות הללו, עלינו לנסות לשפר את האווירה בשלחן השבת, עם משהו משובח, שיתן לנו דחיפה קלה לחשוב קדימה, לא לעבר חבית היין, אלא לעבר השנה החדשה שפעמוניה כבר מצלצלים באופק.

עונת הבציר כבר החלה, לפחות בענבים המוקדמים, מפני שהשנה הייתה שנה מעוברת, וזה כאילו שאנו כבר בשבוע השני של חודש אלול. הבציר הוא של ענבי שמיטה, מעט יקבים מוכנים לעשות מזה יינות משובחים, כי הם דורשים השקעה, והלא צריך למכור את התוצרת במחיר הקרן, אבל תתפלאו לשמוע, שיש כמה יקבי בוטיק שהרימו את הכפפה, לא בגלל הביזנס, אלא בגלל שיש מצווה לאכול ולשתות פירות של קדושת שביעית [לפחות לדעת הרמב"ם], ואם זו מצווה, הרי שעלינו לעשותה הכי מהודרת שאפשר, והצדיקים משנסים מותניים לעבר האתגר, שיהיה להם בהצלחה, ולנו לחיים.

לכבוד שבת שעברה ערב תשעה באב לקחתי בקבוק מסדרת דביר (בית המקדש) של "יקב לה פורה בלאנש".

הענבים הם פינו נואר של בציר 2019 שגדלו בשדה כלב שבקרית ארבע והתיישנו בחביות עץ אלון 12 חודשים.

מקורו של הפינו נואר הוא בורגון שבצרפת והוא זן רגיש לשמש ולקור ולכן קשה לגדל פינו נואר איכותי.

למעשה היין ששתיתי הוא איכותי ומתאים לזן. צבע אדום לא כהה במיוחד, טעמים של פרי אדום כמו דובדבן, תות ופטל, טיפה תבלינים וסיומת נעימה.

13.5% אלכוהול והמחיר:כ130₪

לחיים ושבת שלום

שרגא – אתר היין הכשר

לעמוד היקב