המלצות יין לשבת

בס"ד מצורע תשפ"ד

הפרשיות 'תזריע' ו'מצורע', בדרך כלל הן מחוברות, שתיהן מטפלות בעיקר בטומאת צרעת, אך מצטרפים אליה דיני טומאה נוספים. שלמה המלך אומר: "אַל תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע" (קהלת ח/ג), כלומר: כשקוראים, או כותבים, או לומדים נושא כלשהו, לא לעצור בנושא שלילי, אלא כמה פסוקים לפני או אחרי. לכן בתוכחה מתחילים קצת קודם, ומסיימים כמה פסוקים אחר כך (או"ח קלח/א ברמ"א: 'יתחיל בדבר טוב'). למרבית הפלא גם הפרשה של שבוע שעבר וגם הפרשה של השבוע אינן עומדות לכאורה בכלל זה, פרשת 'תזריע' מסתיימת:  'לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ' (ויקרא יג/נט), ופרשת מצורע מסתיימת: 'עִם טְמֵאָה' (ויקרא טו/לג).

כדי להשיב על תמיהה זו, אקדים בסיפור. בבית מדרשו של האדמו"ר הראשון מלעלוב זצ"ל, הקפידו מאד שלא לדבר בתפילה, גם לא בזמן שהחזן עושה 'מי שברך' בקריאת התורה. הרבי דרש דממה מוחלטת, מי שחייב לומר דבר-מה, שיצא ויאמר זאת בחוץ. פעם נערכה שם עליה לתורה לחתן, והסבא שהיה עשיר, נכבד ונשוא פנים הגיע מעיר אחרת לכבוד המאורע. בקריאת התורה הוא פנה אל זה שלידו ואמר לו משהו [רצה לומר רעיון על פרשת השבוע], הגבאי של הרבי ראה זאת, ומיד הקים צעקה רמה: "שקט"! והצביע על המשוחח. הנכבד ההוא לא רגיל שמדברים אליו כך, בבית הכנסת שלו, הוא בעל הדעה, על כל נופף כלפיו יד בביטול והמשיך לדבר. הגבאי לא ראה כזו תגובת בוז בימי חייו, נעמד על הכסא, שכולם יראוהו, הצביע לעבר המשוחח, וזעק 'שקט, שקט, שקט', בקול מאד רם. העשיר הנכבד הביט בזועק בפליאה, סובב לעצמו את האצבע על הרכה, להביע שהצועק הזה איבד את שפיותו, והמשיך לדבר.

הגבאי ירד מהכסא, ניגש אל הגביר, אחז בזרועו ואמר לו: עוד מילה אחת, ואני גורר אותך החוצה בכוח, אל תחשוב שאתה יותר חזק, עשרה אנשים שסביבך, יעזרו לי ולא לך. באת לכאן כדי לכבד ולהתכבד, ונשליך אותך מכאן בביזיון. 'לא חבל'? העשיר עוד לא שמע כזו תוכחה חריפה בימי חייו, אבל פחד כהוגן שהגבאי מתכוון ברצינות, ושתק כמו דג.

בסוף התפילה ניגש העשיר הפגוע על הרבי ואמר: כבוד הרב, איזה גבאי חסר דרך-ארץ יש לך. הרבי השיב: ראיתי ושמעתי את כל מה שאירע, דע לך, אני כועס על הגבאי. העשיר חשב להירגע כששמע כאלה מילים, אך הרבי המשיך: "אני סבור שהוא היה מידי עדין, הוא צריך היה להגיע אליך עם מקל, ולהכות על קדקדך". העשיר השתומם ושאל: "רבי, לא חיללתי שבת, לא אכלתי נבלות וטרפות, שמחתי ברעיון יפה על הפסוק, ורציתי לחלוק את שמחתי עם השכן שלידי, מה רע בכך"? השיב לו הרבי: דווקא בגלל שאתה אינך יודע מה רע בכך, על כן אני כל-כך מחמיר. דע לך, כל רשע גדול היה לפני-כן רשע קטן, אבל עוד לפני שהוא העיז להרשיע, הוא עשה סוג עבירות, שלא מרגישים בהן. כך מתחילים היצר הרע והשטן את העבודה שלהם.  בבית המדרש שלי, אני מקפיד שלא לתת להם דריסת כף רגל.

הסבר זה מבאר מדוע התורה כל כך האריכה בשתי פרשיות בדיני מצורע ושאר טומאות. חז"ל מגדירים את הטומאה: 'הזק שאינו ניכר' (ב"ק ה/א). זה לא שהוא באמת 'לא ניכר', אבל כך זה נראה בהתחלה, שלמה המלך מגדיר את זה: "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ, יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ" (קהלת י/א). כלומר: חבית גדולה מלאה שמן משובח, שזבוב נגע בטיפת שמן בקצה החבית, אם לפני כן הוא ערך ביקור במקום מזוהם, ה'ביקור' הקצר שלו בשולי החבית, יגרום שכולה תתסוס ותבאיש. אם הוא הצליח לְקַפֵּץ על פני כמה חביות, יצטרכו לחטא את כל המפעל. הסיבה ברורה, חבית השמן היא מצע משובח לחיידקים להתרבות. הרבה יותר מאשר במקום פתוח, באויר הצח אין להם כאלה תנאים אופטימליים.

הסבר זה שופך אור מדוע דווקא על הכהן הטיל הקב"ה את התפקיד לטמא את המצורע, הלא אם עכבר מת אולי נגע בארגז תפוזים, הרב יראה את התמונה ויחליט אם זה טמא או לא, הרב הזה אינו צריך להיות כהן, מדוע טומאת צרעת נחלטת על ידי כהן? השאלה מקבלת משנה תוקף כשנראה את דברי הזוהר, שהכהן 'אתיא מסיטרא דחסד עילאה' (ויקרא מח/ב). דווקא עליו הטילו תפקיד זה, כי לטמא את המצורע זה אומר לשלוח אותו מחוץ למחנה, כלומר: להשאיר את המחנה בלי הגורמים השליליים, שמתסיסים ומפזרים רעל. ככל שנטיל כזה תפקיד על איש יותר מכובד ובר סמכא, יהיה המחנה יותר טהור, זך, אציל ואיכותי. ממילא יש כבר תשובה על השאלה בפתיחה, להגדיר טומאה ולהרחיקה, נחשב כדבר טוב, על כן יכולה הפרשה לסיים בזאת.

מכאן כבר קצרה הדרך אל היין. דעו לכם ביין אין שום חומר מלבד תירוש ענבים. מדוע אם כן יש יין הנמכר ששה בקבוקים במאה שקלים, ויש יין שנמכר באלפי שקלים? ההבדל הוא רק עד כמה התאמצו להרחיק גורמים שליליים. אני מכיר אנשים שעושים יין בבית, אוספים מהשוק ביום שישי את שאריות הענבים, שטרקטור עם שׁוּפֶל משליך לאשפה, מכניסים לחבית פלסטיק מזוהמת, מוסיפים 25% סוכר, יוצא להם מזה נוזל בלתי מזוהה מתוק וכהיל, והם מרוצים מהתוצרת. ביקב מתייחסים יותר ברצינות גם ליין הזול, אבל עדיין מעבירים את הענבים מהבוצרת אל המשאית, וכל התכולה נשפכת למיקסר ענק. ביין קצת יותר טוב, עוברים הענבים ריסוק קל בלבד, שלא יִשָּׁבְרוּ הגרעינים המרים, ביין עוד יותר טוב, עוברים הענבים מיון, בעוד יותר טוב, המיון יותר קפדני.

כשיקב מחליט על לַיִּן של יין יקר, זה לא שאחרי התסיסה טועמים את היין מהחביות, ומחליטים שהוא טעים והוא זה שיהיה יקר. לא ולא. יין יקר מקבל טיפול מתאים כבר מהתחלה. לא מכניסים בו שום חומר אחר מלבד תירוש, אבל דואגים שזה יהיה באמת נקי לגמרי, בלי עינבי בוסר, בלי עלים ובלי שידראות. גם החבית צריכה להיות נקיה ומחוטאת. הענבים נקטפים כשהם בשלים לחלוטין, הקטיף הוא ידני, בלילה הקריר. זאת אומרת שההבדל בין יין ליין נעוץ אך ורק עד כמה היה הפיקוח מחמיר. כשמסלקים במיון אשכול שהוא די יפה, אבל עדיין לא כל כך בשל, זה נראה כאילו שנתנו לו עונש, זה אכן כך, אבל זה נובע ממידת החסד והרחמים, חסד ורחמים על כל התוצרת. ככל שהמיון יהיה יותר קפדני ותקיף, תהיה התוצרת יותר משובחת. הנה הסבר לתקיפות שדרש הרבי מלעלוב בבית מדרשו, והתקיפות שהתורה דורשת להתנהג עם הרכלן, הכל נועד כדי שלנו תהיה חברה טובה.

בשבת הגדול אנו קצת נכנסים לפסח, וזה אומר שני דברים טכניים חשובים.

א _ לא נבזבז השבת את היין המשובח שהוכן לפסח, כמו שאסור לאכול מצה בערב פסח, כדי שיהיה תאבון לאכול אותה בשמחה.

ב _ "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת"? נא לא לבוא אלי באמצע ליל הסדר, ולספר "נגמר לי היין", יש לנו סך הכל יומיים להיערך לדברים טובים ומשובחים, ברוך ה', בשפע.

ובכל זאת אמליץ על יין שגם מתאים לכוס ראשונה של ליל הסדר.

"ביתוני" של 'יקב רקנאטי'.

ביתוני הינו זן ענבים מקומי, עתיק ויוצא דופן ומוצאו ממש מכאן, מארץ ישראל. זן ענבים אדום, בעל אשכול צפוף וקליפה עבה ובשרנית. הוא נחשב בעיני מגדליו לזן אציל ופרחוני במיוחד. ליקב יש רק כרם ביתוני אחד, הגדל בגובה הרב של הרי יהודה, ליד העיר חברון. זהו כרם בעל שאיננו מושקה כלל, כרם אשר גדל בשיטת הדלייה מסורתית, הקרויה "סוכה חברונית".

היין הוא עם גוף קל, פרחוני ונעים ומחירו 105 ש"ח.

לחיים, שבת שלום ופסח כשר ושמח

שרגא – אתר היין הכשר

לעמוד היקב

פרשת שמיני תשפ"ד, יקב ויה קלושה, קוט דה רון

בפרשת השבוע אנו מוצאים סיפור עצוב, שני בני אהרן הקריבו אש זרה ומתו, "וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא פרק י'). מה פתאום נכנס התואר 'דֹּד אַהֲרֹן'? מי שמכיר משפחולוגיה, זוכר את כל השמות מתחילת חומש שמות, ויודע שלקהת בן לוי היו ארבע בנים, הגדול היה עמרם והצעיר היה עוזיאל. כמו כן כולם יודעים שעמרם היה אבא של אהרן, ממילא התואר 'דּוֹד' נראה מיותר. הנה מה שאומר על זה הנציב: 'דּוֹד' כמו ידידות, בא לפרש למה קרא לבני עוזיאל יותר מבני יצהר [אבא של קורח, שהיה מספר שתים אחר עמרם], אלא משום שידע משה, שיש מהם מקנאים לאהרן וכבודו, והיו נראים בזה כשמחים לאידו, על כן קרא לבני עוזיאל, שידע שהוא אוהב וריע ומצטער בצערו (העמק דבר).

אכן הצדק עם משה, זמן לא רב אחר כך, כאשר קורח ראה את אהרן הכהן עם בגדי כהונה, הוא התנגד לכך, וטען שמינוי זה מגיע לו. אבל כאשר הוא ראה את בני עוזיאל נושאים את הנפטרים, זה לא הציק לו, זה לא מצטלם טוב. בטרם נמשיך, אני חייב שורה של התנצלות, קורח היה צדיק! על הפסוק 'צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח' (תהילים צב/יג), כותב האריז"ל, שזה סופי תיבות 'קרח', כי לעתיד לבוא הוא יֵצֵא ממעמקי השאול, בגלל שהשאיפה לכהונה גדולה הייתה כדי להתקרב יותר אל ה'. לכן כשמשה אמר לקרח: 'רַב לָכֶם' (במדבר טז/ז), מתח ה' עליו ביקורת, והעניש אותו באותה מטבע לשון, ואמר לו: "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג/כו. סוטה יג/ב).

אבל סוף סוף כתוב במפורש בתורה: "וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ" (במדבר יז/ה). אנו צריכים לדעת מה אנו מצווים לא להיות. קורח קינא באהרן, ומשה חשש שתהיה כאן שמחה לאיד. קורח לא היה פותח שמפניה, אבל כנראה היה חושב בלב: 'זה לא פלא'. 'זה לא היה קורה, אם המינויים היו נכונים'. משה רבינו אינו יכול סלק מקורח כאלה מחשבות, אבל יכול להזיז אותו מהתפקיד ה'מרומם' לסלק את הנפטרים, ויחשוב בליבו: "חבל שהם אינם שומעים בקולי".

אנו מצווים לא לקנא במי שגדול מאיתנו, אלא לבצע בלב שלם כל תפקיד שנראה לנו כנכון לעשות. קורח לא חשב שמתאים לו לשאת את הנפטרים, זה לא מינויי כבוד בעיניו, וכבוד מגיע לו יותר מאשר לאח הצעיר, הלא בגלל זה הוא יצא למאבק נגד משה רבינו. לשאת את המתים, זו בהחלט מעלה, במפורש אומר משה למישאל ואלצפן: 'קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם'. יש בכך קירבה, אבל לא עבור קורח, מדוע? נשיאת המתים זו אינה תמונה המתאימה לעמוד הראשי.

הבה נשאל: אם קורח היה צדיק, והיה לו תפקיד מרומם בין הלויים, 'מנושאי הארון בכתף' (במדב"ר ד/כ), מדוע לא פעל עליו הכלל: "אחר המעשים נמשכים הלבבות"? למה לא אירע אצלו החוק: "מצווה גוררת מצווה"? למה לא התממש הכלל: "מתוך שלא לשמה בא לשמה"? איך זה שאיש גדול, עושה כל כך הרבה זמן דברים גדולים, ונותר משקע שלילי בליבו?

התשובה היא שמצווה גוררת להיכן שמקיים המצווה רוצה להגיע, כך גם ה'לשמה ולא לשמה', לא יזיז את הלב למחוזות שהוא מנותק מהם, זה גם נכון בכלל: "אחר המעשים נמשכים הלבבות", בתנאי שמראש הלב היה שלם עם המעשה.

הבה נמחיש בסיפור שהיה לפני למעלה מחמישים שנים [אבי מספר זכרון יַלְדוּת] ילד מסורתי לומד בבית ספר חילוני, בטיול של בית הספר נכנסה כל הכיתה למסעדה, הילד הבחין שהמסעדה אינה כשרה, המתין בחוץ, החברים ריחמו עליו, והוציאו פריט אחר פריט, ושאלוהו אם זה כשר, הילד הבין שלחמניה וירקות זה בסדר. כיום יש מועצה לשלום הילד, שכנראה לא תאשר כזו התעללות. הילד קיבל אמנם בבית ספרו תארי 'רב' 'צדיק' וכדומה, אבל זה היה גם קצת בזלזול. כעבור שנה בטיול שוב חזרה אותה הההצגה, כך היה גם כעבור שנתיים. בשנה הרביעית הילד נכנס ואכל, בנימוק: "נמאסה עלי ההצגה הזו". לא פעל החוק: "אחר המעשים נמשכים הלבבות", כי מראש הלב של הילד לא היה שם, אלא עמד בחוץ ורטן על הוריו הדתיים ועל הקב"ה שנעל אותו בכזו מערכת כובלת ומיותרת.

דוגמא מכיוון אחר: לרב מיכאל דב ויסמנדל ז"ל הייתה ישיבה, והוא הלך להתרים עבורה, הגיע לבית המדרש הגדול של סאטמר וביקש מהגבאי רשות לדבר כמה מילים אחר תפילת שחרית, הגבאי אמר לו שהיה כבר היום איזשהו ראש ישיבה, ולא סביר שהאנשים יסכימו לתת פעמיים, רבי מיכאל דב לא השתכנע, ניגש אל הרבי, והרבי אמר: 'ודאי', תעלה על הבמה ותצליח. אכן הוא אסף באותה הזדמנות יותר מהממוצע. אחר כך הוא ניגש אל הרבי ושאל: "מהיכן ידע הרבי שכך יהיה"? השיב הרבי, כבר היה כאן אחד לפניך, וראיתי שהייתה לו הענות יפה, כי הוא דיבר משכנע. הבנתי שאם האנשים כבר נתנו צדקה בעין יפה, ישנו כלל: 'מצווה גוררת מצווה', ובוודאי לך יתנו יותר. עד כאן הסיפור, ההבדל בין התורמים לבין הילד הוא ברור, התורמים הרי אוהבים לתת צדקה, הם לא אוהבים שמפריעים להם כל חמש דקות, אבל הרי כל יהודי רוצה לעשות מצוות. מי שאוהב משהו, כשיעשה אותו שוב ושוב, זה ירעיד לו נימים חיוביים בלב.

הנה עוד דוגמא, היה פעם רשע בשם אלישע בן אבויה, מֻכָּר בשם 'אחר'. הוא בעצמו מספר, שהסיבה שהוא יצא לתרבות רעה, הייתה כי בברית המילה שלו, היו תלמידי חכמים שעסקו בתורה בהתלהבות 'כנתינתה מסיני', עד כדי כך שאש קודש ליטפה את הספסלים, אבי התינוק התרגש ואמר: כזה כבוד יש לחכמים! אני שולח אותו לישיבה. בגלל שזה לא היה לשם שמים, זה נכשל (רות רבה ו/ד). מדוע השנים שלמד תורה לא שיפרו אותו? התשובה היא, אביו לא רצה את התורה, אלא את הכבוד, כאן אין "מתוך שלא לשמה בא לשמה", אין לשמה אף פעם. כאן זה מתחיל עם כבוד, וסוחב אל הכבוד עוד ועוד. זה מה שהיה גם אצל קורח, אמנם הוא לא היה אלישע בן אבויה, אבל הכבוד פעם בליבו. גאווה צריך לשבור עם פטיש, ולא להמתין שהיא תזוז לצד הנכון, מפני שהיא זזה ללא הרף לצד הלא נכון. כדי שהיא תזוז לצד הנכון צריך לרצות את הצד הנכון.

יש לי עוד דוגמאות מרתקות. אבל הבה נעשה לנו לבד דוגמא, היכן? בשולחן השבת! כדי להמחיש למה אני מתכוון, אספר בדיחה, שוודאי לא הייתה, אבל ממחישה בהחלט. ליצן השכונה הצטרף פעם לרב צדיק לסעודת שבת. ישב ליד הרב, ושמע שעל כל נגיסה הוא לוחש לעצמו: "לא להנאת עצמי אני מתכוון, אלא לכבוד בוראי", כך אמר על כל המטעמים המעדנים והממתקים שהוגשו לשלחן. הליצן לקח אומצת בשר עסיסית, נגס בה במלא הפה ולחש: "לא לכבוד בוראי אני מתכון, אלא להנאת עצמי". הליצן אמר את זה די בקול, כדי שהצדיק ישמע, ואכן שמע והזדעזע. פנה אליו ושאל: 'היתכן'? "כבוד הרב, התנצל הליצן, אני לא שקרן". מדוע זו בדיחה, כי גם אם הוא אינו יודע לומר את המילים היפות של הצדיק, אבל לשתוק הוא יודע! להגיע לכאלה דרגות קשה לו, אבל לפחות להעריך.

בשולחן של שבת שלנו יהיו בעזרת ה' מטעמים כיד המלך, נזכור את מה שאמר הצדיק, ונדחה בשתי ידיים את מה שאמר הליצן, ואז 'אחר המעשים נמשכים הלבבות', 'מתוך שלא לשמה בא לשמה', 'ומצווה גוררת מצווה', נשתה יין טוב להנאת הבטן, אבל נזכור שזה יכול גם להיות לכבוד הבורא ולכבוד שבת קודש. אם בשבת הראשונה זה יהיה רק שלושים אחוז לכבוד בוראי, עם הזמן זה יטפס בעזרת ה' כלפי מעלה.

גיליתי לאחרונה יין צרפתי מיקב "ויה קלושה" היקב נמצא בעמק הרון "קוט דה רון" זה איזור יין בדרום צרפת. היופי המיוחד ביין הזה שהוא בכשרות הבד"צ העדה החרדית.

היקב הוא ותיק וידוע ומייצר את היינות לפי הכללים של עמק הרון לפחות 60% גרנאש והשאר סירה ומורבדרה.

נקרא בעגה המקצועית GSM דהיינו גראנש סירה מורבדרה. יין מאוזן ונעים לשתיה.

שנה ראשונה שמייצרים ביקב ויה קלושה יין טוב וגם כשר למהדרין.

המחיר כ 110 ₪. והכשרות כאמור בד"צ העדה החרדית.

לחיים ושבת שלום

שרגא - אתר היין הכשר

פרשת תזריע תשפ"ד, אדום, יקב נוה

אני מבקש לרענן לעצמנו את הזכרון, בנושא המופיע בתחילת התלמוד הבבלי, מסכת ברכות דף ב/א. 'הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ', כלומר: השמש הֶעֱרִיבָה - שקעה במערב. נושא זה הופיע לראשונה בתורה בשבוע שעבר, בטומאת שרצים, השבוע ובשבוע הבא זה חוזר על עצמו פעמים אחדות בטומאת נגעים, ואחר כך בפרשת אמור בטומאת הכהנים. 'הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ' זה סיום תהליך טהרה שהחל בטבילה, לא חשוב אם היא הייתה חמש דקות לפני השקיעה, או השכם בבוקר, או אפילו אתמול בערב אחר צאת הכוכבים, הטהרה לא תהיה מושלמת, אלא רק אחר שהיום שהחל בטומאה יעבור, וזה שטבל יפגוש יום חדש. הסיבה לכך היא כי טומאה אינו משהו ממשי, כפי שכותב הרמב"ם: "הטומאות והטהרות; גזירת הכתוב הן, ואינן מהדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן מכלל ה'חוקים' [חוקים רוחניים מעל הדעת האנושית]. וכן הטבילה מן הטומאות, מכלל ה'חוקים' היא. [כיוון] שאין הטומאה; טיט או צואה, שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא. והדבר תלוי בכוונת הלב... רמז יש בדבר; כשם שהמכוון ליבו לטהר, כיוון שטבל, טהור. ואף על-פי שלא התחדש בגופו דבר, כך המכוון ליבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות, שהן מחשבות האוון והדעות הרעות, כיוון שהסכים בליבו לפרוש מאותן העצות, והביא נפשו במי הדעת; טהור (מקואות יא/יב).

עכשיו זה ברור, מחשבות, דעות, רצונות ומאווים אי אפשר להחליף כמו שמחליפים גרביים, צריך לשהות זמן מה באווירה החדשה, ובנוסף לכך לעבור יום, כמו שבעל תשובה צריך לשנות את שמו ומקומו. מפני ש'טומאה' זה 'אטימות', ואת זה אי אפשר לשחרר עם מחלץ פקקים, או 'פומפה' של כיור, זה תהליך שבו מתפוגגת האטימות העכורה, ומתפתחת טהרה צלולה. זה בכל טומאה רגילה, אבל בפרשת השבוע אנו מוצאים טומאה מסוג אחר, טומאת נגעים, למצורע לא מספיק שיטבול, וגם לא די בְּ'הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ' אחר הטבילה, הוא צריך לצאת למשך תקופה מתאימה, להיות עם עצמו, כפי שאומרת התורה "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג/מו). המצורע אינו זקוק לתרופות, משחות וטיפולים רפואיים, אלא רק לשבת בשקט, בלי לפטפט, בלי להרעיש, ובלי לרכל, כך יעבור עליו שינוי מבורך. העכירות תשקע, הצלילות תתפתח והזוך בוא יבוא מאליו.

בדרך כלל כאשר אני עובר מפרשת השבוע לנושא היין, אני נזקק לכמה מילות הסבר, להציג את הקשר בין הדברים, אך הפעם זה ממש שקוף. סחיטת ענבים מוציאה תירוש עכור, אם מעקרים אותו שלא יתסוס, ישקעו השמרים ויתקבל תירוש צלול, [גם צנטריפוגה או סינון עושים את זה], כשלא מעקרים, הופך התירוש להיות עוד יותר עכור ומבעבע, אבל סבלנות, כדי שיהיה מזה יין טוב, כבר לא צריך לעשות שום דבר, זה תהליך שמתרחש לבד, בתנאי שיאפשרו לו את התנאים המתאימים, כלומר: ניקיון, רוגע וטמפרטורה מתאימה. חז"ל אומרים 'נכנס יין יצא סוד' (ערובין סה/א), סוד היין מגלה לנו שכל החיים הם כך, קצת להיות לבד, קצת בשקט, קצת לתת למאורעות לשקוע, ולעבור ליום חדש, תכנית חדשה, דף חדש, ונגלה במעבר הרבה ברכה.

חז"ל אומרים 'משנה מקום משנה מזל' (ר"ה טז/ב). יש לשאול: איזו המלצה זו? מי אמר שהמזל הבא יהיה טוב יותר? התשובה היא הרי אל המקום החדש עוברים אחר ניסיון כושל במקום הקודם, וכבר נזהרים שלא לחזור על אותן טעויות. זה מה שקורה עם המצורע, כאשר ישב עם עצמו, הוא גילה שהמושג 'מתבשל בתוך עצמו', יכול להיות חיובי, אם הוא לא ישב בדד כל החיים, אלא יפיק את הלקחים, יבריא ויחזור.

האם לא כך זה היין? אם נשאיר אותו לעולם ועד בתוך החבית אין בכך ברכה, אבל אם היין ישתבח בחבית בדיוק בזמן האופטימלי שהוא זקוק, הרי שמתירוש תוסס ועכור, נגלה את 'בורא פרי הגפן', במלוא תפארתו.

תזכורת! אנחנו כבר בחודש ניסן, פסח תשפ"ה יהיה בעוד שנה ושבועיים, יש הרבה זמן עד אז, אבל בעוד שבוע יהיה כבר ערב פסח תשפ"ד. זה מספיק זמן להצטייד ביינות משובחים, גם לליל הסדר, גם לשבת, גם לשביעי של פסח, וכמובן גם לחול המועד. אמרתי 'זה מספיק זמן', זה נכון רק לזריזים. בלי נדר אני יכין לעצמי 'רשימה שחורה', של אלה שנזכרים להגיע בערב פסח ממש, ובשנה הבאה הם יקבלו תיזכורת בראש חודש ניסן.

לשבת זו אני עוד אמליץ משהו, ואחר כך כבר יבואו ההמלצות לפסח. הייתי בשבוע שעבר בתערוכה איכותית, של יינות איכותיים, כמובן שראיתי שם דברים מעניינים, אבל משהו אחד תפס אותי, ואני שמח לשתף אתכם.

יש יקב די חדש שמו 'נוֶה' (מבית שאטו גולן) האמת שיקב נוה הוא אמנם יקב חדש אבל את מלאכת עשיית היין יודעים שם היטב (כמעט 30 שנה).

היקב נמצא בדרום רמת גולן בישוב אליעד (מול הכניסה לנחל אל-על).

את היין התחילו לעשות בשלבים בשנת 2019 ייצרו רק יין אדום ולאט לאט הוסיפו גם לבן ורוזה.

היין האדום רובו מענבי קברנה סוביניון שגדלים בסביבות היקב בגובה של כ400 מטר על אדמת בזלת עמוקה.

ליין יש צבע אדום כהה עם ריחות של יין בוגר וטוב, פירות שחורים בשלים, נגיעה קלה של זיתים שחורים, תבלינים, מעט עץ, סיומת ארוכה ונעימה.

היין התבגר בחביות עץ אלון צרפתי שנה לפני הביקבוק.

אלכוהול: 14.5%

כשרות: רבנות מקומית הרב ישי סמואל, וועד הכשרות O.K. המחיר: כ230 ₪

לחיים, שבת שלום ופסח כשר ושמח

שרגא – אתר היין הכשר

פרשת צו תשפ"ד, שאריות מפורים

נאמר בפרשת השבוע: 'אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה' (ויקרא ו/ו). להדליק אש יכול כל ילד, עם גפרור אחד אפשר לשרוף יער שלם. מחבלי האינתיפאדה למדו את הכללים, מחפשים משב רוח מתאים, ובין רגע מעלים באש רכס הרים מיוער. אין קושי להצית אש, לא צריך לטפל בה, היא יודעת לבד לאכול ואף להתקדם, חז"ל מגדירים את המזיק באש: 'כח אחר מעורב בו' (ב"ק ג/ב). אין חכמה לשרוף, החכמה היא לא לאפשר לאש להתפרץ, ולא לתת לה לדעוך, בקצרה 'מסגרת'. 'אש' היא התלהבות, כזה דבר לא יכול להיות 'מדה עצמאית', התלהבות חייבת איזון, מסגרת והכוונה. ההתלהבות יכולה לסייע בדיוק כפי שהיא יכולה להפריע. אל לו למתלהב לקבוע בעצמו את הערכים, כפי שאסור לאש להחליט לבדה היכן לשלוח לשונות של להבה. באש יש כוחות מנוגדים, היא מאירה, מחממת, מעניקה אנרגיה, אבל בתמורה היא חייבת לכלות דבר - מה. פיקוח נכון על האש, לא יאפשר לה לקחת יותר מידי חומר בערה, ולא יאפשר לה לדעוך מחוסר חומר בערה.

איני מתכוון לתת כאן שיעור בפיזיקה, ולא הדרכה לכבאים, אלא לספר את מה שכולם יודעים, התורה היא 'אש'! כנאמר: 'מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ' (דברים לג/ב). גם בלב שלנו יש אש, לפעמים היא פורצת בלהבות, כגון פורים, יום כיפור, וכך גם בשאר החגים, ולפעמים היא עמומה, קצת כבויה. דוד המלך שואל: "מי יעלה בהר ה'"? התשובה: 'כולם' מתלהבים ושועטים לעבר הפיסגה. אבל דוד ממשיך בשאלה הבאה: "ומי יָקוּם בִּמְקוֹם קודשו"? (תהילים כד/ג). 'מי מכלכל את האש בתבונה'? צריך להתאמץ להחזיק מעמד, אם נדבר בפחות תובענות, נאמר: לפחות לא ליפול מהר. שלא יהיה מצב שרבע שעה אחר ערבית של מוצאי יום כיפור, כבר נשכח היכן היינו כל היום. הרי היכן שהייתה אש, אמור להשאר חם.

מסדרי התפילה שיבצו את הפרק "יָקוּם בִּמְקוֹם קודשו", דווקא ביום ראשון, כדי לדרוש שמשהו מהשבת ימשיך ללוות אותנו לימות השבוע. כל מצווה מלהיבה יכולה להיות מצית - סטארטר, התחלנו בהתלהבות רגשית, הרגש דעך, זה לא בשליטה שלנו. אבל השכל כן בשליטה שלנו, הוא אמנם אינו יודע להתרגש, אך יודע לרתום התרגשות ולנצל אותה לאפיק חיובי. לגדל ילדים ולחנכם, זו מצווה, אבל אם לא היינו אוהבים אותם, היינו משקיעים בפרויקט הזה רק עשרה אחוז ממה שאנו עושים עתה.

אני אשתמש במזווה שלי לצורך דוגמא מעשית. שלמה המלך אומר: "תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד, וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ. יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ [צערו], וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד" (משלי לא/ו-ז). איזו תועלת תהיה לעצוב כרוני, שלמשך שעה קלה יצליחו לערבב אותו? ההסבר הוא שבאמת מדובר על שעה קלה, אין הצעה לחבר אותו לחבית יין עם אינפוזיה 24/7. אבל ישנה חצי שעה שהוא מפוקס, ומתהלך בין הבריות במצב רוח נאות, החצי שעה הזו עשויה לחולל מהפך בקרבו. הוא כבר ימצא חבר, עבודה, שידוך ושאר כל הדברים שהיו חסרים לו, כי איש אינו אוהב לעשות עסקים עם אנשים עצובים.

עם תובנה זו נחזור לפתיחת המאמר: 'אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה'. ברוך ה' יש לנו די חומרי בעירה, כדי להיות שמחים, יש תורה, יש מצוות, יש תפקידים, יש מסגרת, יש חברה, יש מטרה וכדומה. הנה כאן מגלים אנו שיש גם סטארטר. על זה נאמר: "מתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ/ב). הבה לא נעוף על הבקבוק, אלא נעוף עם הבקבוק, נשתמש בפורים כקרש קפיצה לחיי איכות, אהבת ה' ואהבת הבריות.

אם תדפדפו במאמרים של השנים הקודמות, תגלו שבמוצאי פורים איני ממליץ על יין, מסיבה פשוטה, צריך לגמור את כל השאריות. יין יבש לא אוהב להשאר יותר משבוע שבועיים אחר הפתיחה. לשבת זו הוא יהיה טוב מאוד, לשבת הבאה הוא יסכים להשאר טוב, בתנאי שיהיה במקרר, ויש לכם פקק ואקום. תנסו עוד שבת, אני כבר לא לוקח אחריות.

שבת שלום ולחיים

שרגא – אתר היין הכשר